הלחי השניה / יוסי רנרט

רחמים חכמוב (ריגולטו) - מימין, אלישע איבזוב (אברהם כהן) - משמאל

תפוזי יפו, מערכה ראשונה
המקום: הַסַרָאיֶה (ארמון בשפה התורכית) בככר השעון, יפו (מול הקישלה)
הזמן: 4.1.1948
הארוע: שני חברי לח"י, רחמים ואלישע  מפוצצים את הארמון שהיה באותו זמן מרכז ל"ועדה הלאומית הערבית" והמטה הכללי של מפקדי הכנופיות הערביות.
שיטת ביצוע: משאית תופת עמוסה בתפוזים נצמדה אל הארמון, אז הופעל השעון של מטען הנפץ.
הגשם  והברד שירדו באותה שעה, היו תירוץ טוב לעזוב את המקום, כאילו כדי לתפוס מחסה. גם השומרים הערבים מצאו מחסה והיו פחות עירניים. רחמים ואלישע ברחו דרומה בכיוון בית הספר החקלאי מקוה ישראל,
כשהגיעו לשדרות ירושלים, התפוצץ מטען החבלה ברעש אדיר. ערבים חשדו בהם שהם יהודים והתנפלו עליהם.
זקנה ערביה התערבה לטובת שני הבחורים הרטובים. בקושי רב ובסכנת נפשות, הצליחו השניים להגיע בשלום אל השומרים של "ההגנה", ליד בית הספר החקלאי מקוה-ישראל.
תוצאת הפיצוץ:
שבעים ערבים הרוגים, ביניהם מפקדים בכירים בכנופיות ומאות אנשים נפצעו. הסראייה נחרבה ברובה, וכן אגף של בנק ברקליס, אגף שלם של בנק ערבי, שלושה בתים נוספים והמחסן של אבו לַבָּן.
הפיצוץ היכה בהלם את ערביי יפו, פחד גדול אחז בהם.
כעבור ארבעה חודשים כבש האצ"ל את יפו.
שני המבצעים, בני העדה הקווקזית היו:
- רחמים חכמוב (ריגולטו) שגם הכין את המבצע
- אלישע איבזוב (אברהם כהן)
האחראי על הפעולה היה יעקב בנאי (מזל), ראה ספרו "חיילים אלמונים".
תפוזי יפו  מערכה שניה

אלישע מחופש לערבי בדרכו לפעולה

בתאריך 5 במרס 1948 , שלושה חודשים לאחר פיצוץ הסראייה ביפו, יצא אלישע  לשכם, כדי לפוצץ את המפקדה של פאוזי אל קאוקג'י, מפקד הכנופיות. קאוקג'י אמור היה להיות שם בראש מאות מאנשיו.
ערבי, שהיה קשור עם הלח"י ליווה את אלישע במסעו זה, שוב במשאית ממולכדת בתיחכום רב, עמוסת תפוזים להסוואה.
יחד עברו מחסומים בדרך, במחסום האחרון ירד הערבי, הודיע לכח במקום על מטרת הנסיעה ולמעשה הסגיר את אלישע. מאחר ואלישע סרב לדרישת שוביו לפרק את מטען החבלה במשאית, ניסו משתפי פעולה בריטים לפרק את מטען החבלה הממולכד.
בפיצוץ נהרגו שני החבלנים הבריטים – ג'ורג' אנטוני וייט ואלפרד ויליאם הריסון, (ראה מסגרת) .
עמם נהרגו עוד שני בריטים ושמונה קצינים עירקים אשר באו לצפות בפעולתם.
אלישע מחופש לערבי בדרכו לפעולה
לאחר חקירות ועינויים נרצח אלישע וגופתו הושלחה לבור. גם הבוגד הערבי הוצא להורג. לאחר שנתיים הצליח הרב גורן להחזיר את גופתו של אלישע

מימין, אלישע במשאית התופת

אלישע עבד ולמד
ולהביאו לקבורה בנחלת-יצחק.
מימין, אלישע במשאית התופת
ביום 22.2.1948 לפנות בוקר, הגיעה למרכז רחוב בן-יהודה בירושלים, שיירה בריטית ובה שלוש משאיות נפץ ומשוריין. שני החבלנים שנהרגו אחר כך בפיצוץ המשאית של אלישע איבזוב, הם אלה שהפעילו את מנגנוני הנפץ.
הבריטים השאירו את המשאיות הממולכדות, עלו על המשוריין ועזבו את המקום.
מן הפיצוץ נהרגו מיד או מתו אחרי כן מפצעיהם כששים איש וכמאתיים נפצעו.
הרס רב נגרם ברחוב בן-יהודה, מלון אטלנטיק נהרס כליל.
נקמת הלח"י
בתגובה, תקף הלח"י באותו היום מכוניות צבאיות בריטיות בירושלים, בהתקפה זו נהרגו עשרה בריטים ונפצעו עשרים וחמשה. כמו כן מוקשו באותו יום מכוניות צבאיות בריטיות ברחוב יפו וברחוב שמואל הנביא ונורו יריות על מכוניות צבאיות ליד בית החולים האיטלקי. בהתקפת יריות על מעון שוטרים במחנה יהודה, נהרגו שני בריטים ונפצעו ששה עשר. ברחוב סנט פול מוקשה מכונית צבאית. התוצאה – שבעה בריטים הרוגים.
למחרת, מוקשה מכונית צבאית ברחוב יפו ונזרק רימון.
התוצאה – שני חיילים בריטים נפצעו.
לאחר שבוע, בתאריך 29.2.1948 פוצץ הלח"י רכבת צבאית ליד רחובות, עשרים ושמונה חיילים בריטים נהרגו, שלושים וחמשה נפצעו, שני קרונות רכבת התרסקו.
בחנוכה תשע"א, פגשתי את גב' שמחה, אחותו של אלישע איבזוב.
להלן סיפורה בגוף ראשון:
בשנת 1924 עלתה המשפחה מקווקז. ההורים איבז ושונמית, הבנים יהודה, שלום ואלישע  שהיה אז בן שנה. אני נולדתי בארץ, אחרי נולדו: אחי יום-טוב ואחיותי נחמה ומרגלית.
בדרכם ארצה עברו דרך תורכיה, איטליה, מצריים ולבנון. במשך שנתיים התעכבה המשפחה בביירות, שם עסק האבא במכירת משקה קל ברחובות העיר. האבא שלט בשפה הארמנית, והתחזה לארמני בעבודתו, אז באו שליחים מהארץ והעבירו אותם את הגבול לארץ-ישראל. המשפחה הגיעה לירושלים, שם עסק האבא בעבודות מזדמנות. לאחר מכן עבד בסלילת כבישים והשתלם בטפסנות.
מירושלים עברה המשפחה לגור בשכונה המעורבת יהודים וערבים –  מנשיה, מדרום לשוק הכרמל בתל-אביב.
במאורעות של שנת 1936 , ברחנו עם כולם והתרכזנו ברחוב הרצל פינת שדרות רוטשילד. לאחר מכן עברנו לגור בשכונת שפירא, מקום בו רבים מבני עדתנו.
האבא עבד בבנין, בין היתר בהקמתו של ברקליס בנק ברחוב אלנבי. לימים, החרים הלח"י כסף בבנק זה.
כמו רוב היהודים אשר גרו בגרוזיה, היה אבא עוסק במסחר, בארץ נאלץ לעבוד כשכיר.
הורי והוריו של ריגולטו, היו נפגשים בשמחות, עקב היותם בני אותה עיר – טיפליס וידעו לדבר ארמנית וגרוזינית.
בלילות שישי היה אלישע מנגן במפוחית מספר מנגינות ארץ-ישראליות, לשביעות רצונו של האבא.
הלימודים לא היו הצד החזק שלו. אלישע היה נער ידידותי והיו לו חברים בני גילו. יום אחד ניגש אל החבורה אדם זר בשם ירקוני והציע להם להצטרף לקיבוץ.
חלקם, כולל אלישע נענו ברצון ועברו בהסכמת ההורים לחברת נוער בקיבוץ גבת. לאחר שנתיים, שיכנע אחינו הגדול את ההורים להשאיר בבית את אלישע, כשהוא מתחייב לקחת
אותו תחת חסותו.

אלישע (מימין) ושלום

אלישע עבד ולמד והשתייך לתנועת הנוער העובד. אני הייתי בת סודו של אלישע, לי נהג לספר הכול.
יום אחד הוא הופיע במקום עבודתי, בבית חרושת לנעליים ברחוב עמק יזרעאל פינת רחוב העליה והשביע אותי שלא אספר להורים. אלישע התגיים לצבא הבריטי, ללא ידיעתם או הסכמתם של ההורים.
ביום שישי לא הופיע אלישע אל הסעודה. ההורים דאגו ואני הייתי מנועה מלספר. בכל זאת סיפרתי לאמא והיא לאבא. אבי פנה למוחמד, ערבי שהיה שכן שלנו במנשיה וביקש ממנו להתלוות אלינו למחרת אל מחנה האימונים של הצבא הבריטי ברחובות.
אל המחנה שליד מכון וייצמן, נכנסנו אבא, השכן הערבי, שלום אחי ואני.
אלישע ניגש אלינו, אבי בכה והשכן שיכנע את אלישע לעשות הצגה של תאונה ולאחר מספר ימים הוא שוחרר.
אליעזר, חברו של אלישע שיכנע אותו להצטרף לתנועת הנוער הקומוניסטי (בנק"י).
באחד מימי העוצר ירו הבריטים למוות באליעזר, בן העדה התימנית – חברו של אלישע.
אלישע ביקש מהתנועה לפרסם מודעת אבל ונתקל בסירוב, כתגובה – עזב את התנועה הקומוניסטית.

באמצע התמונה - אלישע, משמאל - אליעזר אשר נרצח בידי הבריטים, ברחוב מאה שערים (הכובשים של היום) פינת רחוב עזרא, בשעת עוצר

אלישע התאבל יחד עם ההורים השכולים.
אז הגיע להחלטה להתגייס ללח"י כדי לנקום.
לאחר בטלה של מספר ימים בבית, התגייס אלישע ללח"י. ההורים לא ידעו על כך, רק שלום אחי ואני ידענו.
עד מבצע פיצוץ הסראיה ביפו, הספיק אלישע להשתתף במספר פעולות מבצעיות.
מהמבצע ביפו חזר רטוב מהגשם וסיפר לי מה קרה.
המפקד גדי, שאחיו ציון היה בחברה שלי, בא אלינו הביתה וסיפר שהברקים בזמן הפיצוץ עזרו לאלישע להימלט מהמקום.
גדי הבטיח להורי שאלישע לא יישתתף יותר בפעולות מסוכנות.
בכל זאת, שלושה חודשים לאחר מכן נשלח אלישע לפעולה שמטרתה לפוצץ את פאוזי קאוקג'י ואת חמש מאות אנשיו, בעת כנס בעיר שכם. המלווה הערבי של אלישע בגד בו והסגירו לכנופיות.
אלישע וגם המלשין נרצחו על ידיהם.
לימים קרא גדי שם לבנו – אלישע.
כאשר אלישע היה בידי הערבים בשכם, הודיעו במהדורת החדשות ברדיו שאברהם כהן מפתח-תקוה נתפס על ידי ערבים בשכם. אמי לא ידעה על כינויים מחתרתיים ואמרה "אוי לאותה אמא שערבים תופסים את הבן שלה.
אמא שלי ביקשה מהחבר שלי (לימים בעלי) לברר אם בלח"י יודעים היכן נמצא אלישע. הלכנו לחבר שלנו – שאול, אשר מביתו בכרם התימנים יצא אלישע לשכם. גם הוא ככל חבריו, לא ידע דבר.
במשך למעלה משנתיים, אף אחד בארץ לא ידע מה עלה בגורלו של אלישע.
בני ערובה
החברה מהלח"י תפסו שני ערבים זקנים בשייך מוניס כבני ערובה והחזיקו אותם בביתו של חיים הלל (אביהם של לוחמי האצ"ל עמנואל וזוהר ולוחם ההגנה – מגן), אבא שלי ביקש לשחרר אותם.
בני ערובה
ראוי לציין את ארגון האצ"ל, אשר חטף בני ערובה בריטים במטרה למנוע את הוצאתם להורג של יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי (אשר נתפסו לאחר קרב, בדרכם לבצע עונש מלקות בקצינים בריטים, כתגמול על הלקאת אנשי אצ"ל).
ימים רבים החזיק האצ"ל בבני הערובה עד שנעתר לבקשות אנשי ציבור אשר קיבלו הבטחות שקר מהבריטים לחון את הנידונים. ההבטחות לא קויימו והנידונים הוצאו להורג.
לאחר בגידה זו, לא נתפתה עוד האצ"ל להבטחות של הבריטים.
לאחר הוצאתם להורג בתליה של אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס, תלה האצ"ל את שני הסרג'נטים (סמלים) שהחזיק כבני ערובה.
שלום אחי הפך עולמות כדי למצוא את אלישע, עד בן-גוריון והרב גורן הגיע. כל אותו הזמן חשבו הורי על העינויים שאלישע עובר אצל הערבים בשכם.

רחמים חכמוב (ריגולטו)

נולד בירושלים ביום 31.12.1927. שם האב: ירמיהו, שם האם: בתיה
רחמים למד בתלמוד תורה. בשנת 1938 עברה המשפחה לתל-אביב (גם משפחתו של אלישע איבזוב באה לתל-אביב מירושלים). כאן למד בבית הספר "עליה", עממי ותיכון.
בראשית שנת 1940 התגייס לאצ"ל. עם התפלגות הארגון, נותק הקשר. בתחילת שנת 1943 התגייס רחמים ללח"י. כיליד ירושלים, שלט בניב המקומי של השפה הערבית והיה מסוגל להתחזות לערבי.
רחמים עבר במחתרת קורסים אידאולוגיים ואימוני נשק והשתתף בפעולות של המחתרת.
בסוף שנת 1947 נשלח לסייר ביפו, כדי להכין פעולת חבלה בבנין המפקדה הערבית. מחופש לערבי ומצוייד בתעודה על שם חמוד סאלם אל בכרי, נסע ליפו באוטובוס ועבר בשלום את הביקורת של משמרות הכנופיות.
את אזור הסראיה (בככר השעון) הכיר רחמים מתקופת המעצר הקצרה במשטרת יפו (הקישלה), לשם נלקח על ידי הבריטים כשנעצר בביקורת שיגרתית.
בימים, סייר רחמים באזור הסראייה וישב במסעדות, בלילות היה ישן בתוך מכונית ישנה במגרש גרוטאות.
רחמים חזר בשלום. על סמך הנתונים שהביא, נשלח רחמים כעבור שבועיים לפוצץ את בניין הסראיה. מטען גדול של חומר נפץ הוסתר בארגז משאית וכוסה בתפוזים. רחמים הצליח להכניס את המשאית ליפו ולהגיע עד ליעד אך עורר חשד והחל מרדף שהתפתח לחילופי ירויות. רחמים הצליח לחזור בשלום לתל-אביב.
בפעם השניה, היה זה ביום כ"ב בטבת תש"ח 4.1.1948 יצא רחמים במשאית אחרת עם אלישע איבזוב, מצוידים היו ברשיון כניסה לנמל יפו, הפעם הצליחו לפוצץ את הסראייה.
רחמים התגייס לצה"ל עם חבריו בלח"י ושירת בחטיבה 8 , גדוד 82 .
אחרי מלחמת הקוממיות, עבד בדואר כנהג, לאחר מכן גוייס למערכת הבטחון ופעל במשך שנים רבות במבצעים מיוחדים בארץ ובחו"ל ובאבטחת ראשי ממשלה ואישים אחרים.
בהיותו בן ארבעים ושש שנים, בחודש אוגוסט 1974 , נשא לאשה את שרה לוי ונולדו להם שני בנים, שתי בנות ושמונה נכדים..