הפרטיזן השתקן \ מאת יוסי רנרט

את ישראל יואלס הזקן הכרתי כשכן חביב בעל מבטא ליטאי. מבטאו וחיוכו החם משכו אותי אליו כמגנט.
במשך שנים נהגנו לשבת ליד שולחן במרכז המסחרי ולפטפט באידיש ליטאית.
לפתיחת המוזיאון אשר הקמתי, נתן לי ישראל כשי את אחד הכרכים על יהדות ליטא.
פעם בשבוע נוהג היה לבוא עם אשתו אל המרכז המסחרי, גורר היה עגלת קניות, לימים החל להעזר במקל הליכה.
יום אחד הקדים ישראל את אשתו ובא אלי למוזיאון. בהגיעה, ראתה אשתו על השולחן ספר של דב לוין על קובנה, האם ראית מה כתוב בספר על שרוליק, שאלה.
פתחתי את הספר וקראתי על ישראל, הפרטיזן מיער קובנה.
רק אז נודע לי מה עשה האיש החביב הזה במלחמת העולם השניה.
משהפצרתי בו, הסכים באי נוחות לספר לי מעט על שעבר עליו במלחמה כפרטיזן ועל אשתו שהיתה אף היא לוחמת כמוהו, שם ביער הם הכירו.
בדיבורו האיטי ובחיוכו המבוייש סיפר לי על עברו הקרבי ביער קובנה.
לפרטיזנים הליטאים אשר ביער, נודע על בחור אמיץ השולט במספר שפות והוא גר בגטו קובנה הנצור.
ישראל הובא אל היער והוכשר להיות מפקד של כיתת מודיעין וחבלה. שליטתו במספר שפות, איפשרה לו להבין תשדורות של האוייב ולקיים קשר ישיר עם לוחמיו ומפקדיו.
אם במהלך הסיורים היו נתקלים ביחידה קטנה של האוייב הגרמני, היו נכנסים עמה בקרב ומחסלים אותה.
במקרה ונתקלו ביחידת אוייב גדולה, היו מתקשרים עם המפקדה אשר ביער וזו מצדה היתה מזמינה במוסקבה מטוסי הפצצה שהיו מונחים אל המטרה על ידי ישראל ואנשיו.
בחיוך מבוייש מראה לי ישראל צלקת קטנה על מצחו, זו מזכרת מרימון גרמני אמר. התברר שהרימון פגע במצחו ונהדף אחורה. נלחמנו בקרבות פנים אל פנים, העובדה שאני חי מלמדת שכל הגרמנים בהם נלחמנו, נהרגו בקרב, אמר.
עוד הסביר לי ישראל שיהודי ביחידה של פרטיזנים גויים, צריך להוכיח את עצמו יותר מכל אחד אחר.
לאחר הפצרות, נאות ישראל להראות לי את שלל המדליות שקיבל אז על פעלו.