עֲגָלָה פָּנוּי או זִהוּי שָׁגוּי \ מאת יוסי רנרט

הידעת? בשוק התקוה מדברים שוקית לצד עברית.
והשוקית שפה חיה היא, מתפתחת, אותה יבינו רק קבועי השוק חדי האוזן.
אל חנות הדגים נכנסת אשה כבדת גוף וסלים ומבקשת דג חי. לחתוך בוכארי? שואל המוכר, כן, עונה הוא ואינה נבהלת. ואין כאן כוונה חלילה לתפוס בוכארי ולחתוך אותו. אלא לפרוס את הקרפיון הגדול לפרוסות עבות במיוחד בנוסח בוכארי.
הגיע החאלילי? שואל המוכר את נהג המשאית, ואינו מתכוון לחליל או לחלילן אלא לענבי חברון הנקראת חאליל.
מי זה על הקיר? שואל סאלח את יחזקאל, אה, זה הבן אחות של הפלאפל, אח אבא של העמבה. ומדובר במודעת אבל על הקיר.
יקר המישמיש? וואלה זה במחיר של הגוגאים.
"או אין שכל או אין כסף", קורא הרוכל לעבר זה אשר מישש ולא קנה.
"גונב בלילה, מוכר ביום" מכריז מוכר הבגדים בימי ראשון.
"קשה האבוקדו"? תבוא בבית יהיה רך, מרגיע המוכר.
מתוק הרימון? סוכר, כמו את גיברת.
למה יקר המלפפון? יקר זה, וואלה מפסיד.
לאוצר ביטויים זה, נוספו עם הגעת העליה מרוסיה – פנינים מארצות הקור: קולגה,
אידי סודה, קארטושקה, קראסאביצה ועוד. המוכרים עונים ברוסית בסיסית על שאלות הקונים.
פּאז'אלעסטא
יום ששי בשוק התקוה. כהרגלי לקחתי בהשאלה עגלת קניות במרכול של ידידי, חציתי את סמטת הקצבים הצפופה והנה אני ברחוב השוק העיקרי. באחת עברתי לעולם אחר של ריחות וצבעים והמולת שוק יחודית ליום שישי. הרגל יש לי בבואי אל השוק. ראשית עובר אני לכל אורכו מבלי לקנות, זה סיור ראשוני לקראת פעולה. את השוק מכיר אני כאת כף ידי. יש רוכלים אצלם לא אקנה. ביניהם אוכל למנות את כל אלה שדחפו לי בעבר "רקובים" בין כל השאר. אלה שעד הערב "לא הספיקו" להציג מחיר לסחורתם ואלה המציגים מחיר ובכתב קטן מאד, מוסתר נאמר "חצי קילו". גם זו אשר רימתה אותי בעודף, ממני גרוש היא לא תראה.
כה רבים כאן הפסולים, על כן הסיור גם הוא קצר. אך ביום השישי בו מסופר, נראיתי איך לומר, קצת מוזנח, לא מגולח ונראיתי כך נדמה כאותם דוחפי העגלות.
ובשוק הרבה "עגלה-פנוי" יש. ועיקרן – שרות לקוחות.
שמו של העיסוק החדשה הזה, נובע מהקריאה של בעל העגלה, שבעבר נקרא בַּעלֶגוּלֶה.
הציוד הדרוש לעיסוק זה פשוט ובהישג יד, עגלת קניות גנובה מ"סופר", מחוקת שם הבעלים, סבלנות – מידה נדרשת, מגבת לניגוב הזיעה, מי שתיה בקבוק ואתה – עובד בשוק.
בעודי תר אחר עדית הפרי, הופיע מולי זקן כבד גוף, עיניו הכחולות מחייכות אלי, עגלתו המרופדת כמשחק בין ידיו הגדולות. כגודל האיש כן רוחב חיוכו, והוא מוציא מתוך השק התלוי על עגלתו, חופן בולבוסין וגזר. מגישם הוא לי ואומר "פאז'אלעסטא". לא ידעתי באותו הרגע – זהו טקס קבלה לאותה אגודה מיוחדת במינה של מלווי הלקוחות במסעם אל הקניות. הזקן קיבל אותי לאגודה כחבר מן השורה ואני הלום מן המחווה, לא ידעתי מה לומר וברחתי במרוצה עם העגלה. למחרת, יום שבת בגינה על גדת הירקון, ראיתי משפחת עולים חדשים, לבושים בגדי חג והם צועדים בעקבות הסבא, והוא חנוט בחליפה, עטור כוכבי מלחמה רוסיים התלויים על רצועות צבעונין.
מיד הכרתי את החיוך הטוב. היה זה פאז'אלעסטא מהשוק.