קקטוס

קקטוס/ מאת יוסי רנרט

ערה"ש תשע"א

שמות וכינויים, גלויים ונסתרים בדרכי הפעולה להקמת המדינה. עדויות הזקנים לוחמי העבר, מאירות ומבהירות את חשכת הסודות של אותם ימים עתירי שנאות, הכאות, הלשנות והסגרות של החולקים על דרכי הפעולה להקמת המדינה.

והמכים באותם ימים, בזקנתם מבקשים סליחה מאנשי ההדר הנדיבים שעוד נותרו ואשר מזמן סלחו  לאחיהם הסומים, אשר הוטעו בהתמדה אל שבילי שנאת-אחים.

השמות הכפולים לצרכי הסתרה לא נולדו כאן אלא שם בגולה, הרודפים אז היו זרים אנטישמים וכאן – אחים אכולי שנאה.

עדות אחת מני רבות על שנאת אחים והלשנות, במו אוזני שמעתי מגיבור מופלא שמו ברזל, הנובע מראשי תיבות של משפחתו המיוחדת:

בני ר' זלמן לייב, נכדו של הנודע ביהודה לנדא, מפראג.

שם זה נקבע למשפחתו אשר ישבה דורות בטבריה ובצפת, בעת גיוס בניה לצבא התורכי.

גיבורנו הנ"ל בזקנתו כך סיפר לי, על אותם ימים רחוקים בצעירותו, עת ישב עם חברים בירושלים, אנשי "ההגנה" בעיקר, והעז לקרוא על הבריטים תגר. באותם ימים לחמו הבריטים בגרמנים, הנהגת הישוב בראשות בן-גוריון, הבליגה על המעשה הנורא של סגירת שערי הארץ בפני עליית יהודים, הם לא רצו להפריע למאמץ המלחמתי של האנגלים. צעירים כמו ברזל וחבריו, להבליג לא הסכימו ועל כן היו נתונים למעקבים ולהסגרות.

ברזל שהבחין באנשי "ההגנה" העוקבים אחריו בירושלים, הצליח לחמוק מהם והגיע לתל-אביב. כאן התחבר אל האצ"ל וביקש להצטרף למאבק במשעבד הבריטי.

לאחר תחקור, נשבע ברזל על תנ"ך ואקדח כמנהג אותם הימים בכל הארגונים. נוסח השבועה כלל גם התחייבות בלתי חוזרת – "משורה משחרר רק המוות". בהמשך, נשאל ברזל על מקום הולדתו.

צבר אני מדורי דורות, ענה אז גיבורנו. אם כך אינך צבר רגיל, אמר לו הפוקד. דורות רבים בארץ-ישראל מקנים לך ותק וייחוס. על כן צבר, בן ונכד לצברים עתירי קוצים, ייקרא אצלנו בארגון – קקטוס.

בקרבות לכיבוש מנשיה הערבית בפאתי תל-אביב, עמד קקטוס בראש כח אחד, את הכח השני הוביל חברו עתיר הקרבות ברוך וינר-קונוס.

קקטוס הגיבור

בין מעלליו עתירי האומץ, של הקקטוס הדוקרני, אספר כאן על פועלו במבצע רכש-נשק בסגנון המערב הפרוע, והוא לא לרבים ידוע.

לאצ"ל נודע על רכבת בריטית עמוסת תחמושת שעתידה לצאת מאזור חיפה דרומה ליעד לא ברור, עזה או מצרים.

כמו בתפירת חליפה, נמדדה זו הרכבת והוכנה לה הפתעה – כמידתה, שלושה מוקשים פאר יצירה, האחד הוקדש לקטר, השני נועד לאמצעה ואחרון חביב יקפד זנבה והכל על פי מידה.

בפרדס בצד הדרך הוסתרו משאיות. כך חיכו הם לפקודה בעמדות מאולתרות, לוחמי אצ"ל חמושים בנשק בריטי – שלל של פעולות קודמות.

בהגיע הרכבת, ללא כל תקלות, פוצצו הם לה מתחת – שלוש ההפתעות, והחלה אז נוגנת מחלונות אותה רכבת, תזמורת טומיגנים מבוהלת היורה לכל כיוון, ללא תועלת.

ברגע אחד של הפוגה גואלת, זיהה גיבורנו באחד החלונות, את הקצין הבריטי האחראי.

"כאן הארגון הצבאי הלאומי" קרא אז קקטוס באנגלית, "אתם מוקפים ומוזמנים להיכנע, אין לי כוונה לקחת את חיי חייליך, אלא רק את המטען".

"הרי בקרוב תעזבו את ארצנו ואין טעם בשפך דם", כך הוסיף אז קקטוס בקולו, קולו הרם. הקצין הבריטי החכם נענה ופקד על חייליו לרדת מהרכבת, להניח את הנשק ולהסתדר שם בשורה.

קקטוס אל הבריטי אז פנה ואמר – "לא בית הבראה כאן ולא באתם כאן לנוח".

"העמיסו המטען על המשאיות", והאנגלים העמיסו. בזו אחר זו עזבו המשאיות העמוסות את המקום ונבלעו בתוך מחסני יקב בנימינה במעבה ההר.

במלחמת העצמאות, אושפז קקטוס עקב מחלת הקדחת, בהשתחררו מבית החולים, נשלח לנהריה שהיתה מרכז נופש והחלמה.

בתם של בעלי "מלון דויטש" היתה בקשר עם אחד מחברי האצ"ל, על כן פנה קקטוס למלון זה. בבואו מטושטש מחוליו, נשכב על מיטה במלון ולא ידע שבמיטה גם שוכבת אחות חיילת.

משכב אקראי זה במיטה משותפת, הביא לנישואין של קקטוס והחיילת.

לימים היה קקטוס, הגיבור הקוצני, לקצין בכיר בצבא הישראלי.