סתם ערב ראש השנה תשע"א

ערה"ש תשע"א,נחלת-יצחק
סתם/ יוסי רנרט
בשנת 1924 התכנסו בבית רב העיר קובנה אשר בליטא הוא הרב דב שפירא*, חמשים וחמשה ראשי משפחות, להגרלת המגרשים במושבה החקלאית העתידה לקום על גדתו המזרחית של ואדי מוסררה, למרגלות המושבה הגרמנית שרונה.
פחות מעשר משפחות מתוכן אכן עלו ארצה, כל היתר התקשו להפרד מעסקיהם ומהנוחות בה חיו בארץ ליטא, עד שבא השטן הגרמני ועלה הכורת על רוב רובה של יהדות ליטא.
הרעיון להקמת ישוב בארץ-ישראל עלה במשפחתו של יוסף זימן כבר אצל אבות אבותיו, יוסף היה הרוח החיה בארגון ובהקמת הישוב. כסוחר אמיד הכיר את רזי המשא והמתן והוא עם אחרים הקימו את נחלת-יצחק. יוסף שימש גם מוכתר המקום מטעם השלטון הבריטי.
היה ממקימי "ארגון עולי ליטא" ואף הקים בנק, לנוחות העולים החדשים. בימים היה זימן טרוד בארגון ובפעילות ציבורית. בלילות, בביתו אשר בנחלת-יצחק, היה יוסף מעלה אור בעששית הנפט, שכן החשמל עוד לא חובר והיה כותב בכתב ידו מכתבים, חוזים, דפי הנהלת חשבונות וכן דוחו"ת.
מאז העליה על הקרקע בשנת 1925 ועד להשמדתה של יהדות ליטא בשואה, היה זימן מצפה לבואם של חברי "אגודת הקובנאים" שיבואו להקים את בתיהם בחלקות אשר קנו במושבה. במסירות אין קץ היה מטפל בחלקותיהם ומחכיר אותן כאדמה חקלאית בכל שנה מחדש, בתקוה שאכן יגיעו .  והיה זימן רושם במדויק כל הכנסה והוצאה, מתייק כל מכתב, שומר את רישומי החלטות ועד המושבה ואת ההתכתבות עם גורמי הממשל. הקפדתו זו לשמור על כל המסמכים וקטעי העתונות הקשורים בנחלת-יצחק, איפשרה גם אחרי שנים רבות, לקבל תמונה מהימנה לא רק על המי אלא גם על האיך ועל המה. ובין השיטין לטובת הסקרן, ניתן ללמוד לא רק את העובדות אלא גם על האוירה.
בין היתר, בכתבי החוזים ובשטרי המכר הישנים כאן בנחלה, ניתן לזהות מיד את הידע התורני הרחב של הכותבים ולהתבשם מניחוח הלמדנות של ישיבות ליטא בקריאת כל מסמך ומכתב, כאן איש-הספר היה לעובד-אדמה והסוחר הלמדן לרפתן היה.
לדוגמה ולחיזוק אביא כאן צימוק היכול להוכיח מה כחו של פסיק או תו לתאר יפה – מצב. והמשל אותו אציג כאן, הוא רק דוגמה להדגמה, מה חבוי בין השיטין בכתב ידו של בן-תורה. והסימן בו אדברה לא אות הוא אף לא תו, אלא דוקא חסרונה של האות החמשית באלף בית העברי, גרש את מקומה תפס.
זה הגרש יותר מכל מילה, יעיד על יחסי הרעות שבין זימן לבין שושנה אשתו,
להלן הצימוק: ברישום מאד בנאלי בפנקס החשבונות, רשם זימן בטור ההוצאות:  לשושנה תחי' 100 ל"י.
ואני אז תהיתי וגרדתי פדחתי, האם לא מספיק לכתוב שושנה? אך זה כחו של ההרגל, להוסיף תחי' שהוא קיצור הלכתי, שהרי צרוף האותיות יוד והא, הוא אחד מכינויי הבורא בספרי הקודש ולא יופיע בדיבור או במסמך של חול.
בין דפי אותו גנזך, גם רישום שנתי מופיע, לשם דיווח לממשל על מצב הרפתות ועל מספר הפרות בכל אחת מהן ואת ארצות מוצאן. והן הפרות, נחשבות כבנות משפחה ולהן שמות עבריים ומופיעות הן במרשם התושבים כמו לא לשחיטה נועדו הן.
זכורה לי במיוחד פרתו הראשונה של היקה הראשון שהצטרף למושבה, הוא זיגפריד סימון שהגיע מגרמניה במנוסתו מן השטן, הוא, אשתו, שתי בנות ושתי מטבעות. בהגיעם, נקשו בכיסו שתי מטבעותיו יחידותיו, האחת – ערכה גרוש והשניה – מחציתו. כך הוא בא לכאן עם רכושו, גרוש וחצי סך הכל, לחיי דוחק ועמל. עבד סימון אצל הרפתנים מבוקר ועד ליל גם אשתו עבדה עד כלות. בהתמדה ובתבונה חסכו הם כל פרוטה והצליחו לקנות פרה. והיא הפרה זכתה לשם עברי אופטימי והיה שמה בישראל – תקוה.
תקוה זו אכן היתה המסד לרפת גדולה ולבית, לתפארת נחלת-יצחק ולעדת היקים אשר נוספו ובאו הנה לנחלה, לעמול ולפרוח.
דף אחר באסופה, מספר במדויק על מצבת כח האדם באותו יום רחוק, מסוים.
זאת כתב זימן בעטו, על חציו של דף מחברת:
כך וכך חקלאים
ירקנים ומספרם
רפתנים ומניינם
אחד מכונן
אחד פועל
ואחד סתם
ואני או אז תהיתי, האם היה בקהלה זעירה זו גם הולך בטל ? עובדים היו כאן כולם, רק הוא הבטלן נרשם כ"סתם", לא נחה דעתי, יגעתי ומצאתי. לא כפשוטו נקרא הוא סתם והוא באומנותו יקפיד על כל קוצו.
אלא מאי, כמאמר החכמים לא סתם אלא סת"ם – כך נקראת אומנותם בראשי תיבות של הכותבים לאחר טבילה – ספרי תורה, תפילין ומזוזות.
*הרב דב שפירא, ראשון הנרשמים לעליה לנחלת-יצחק נשאר בגולה, היה רבה של קובנה אחרי הרב הירש, בנו של הרב יצחק אלחנן. הנהיג את קהילתו בגטו תחת הכיבוש הגרמני. סירב יחידי לפקודה לגלח את הזקן. מת ממחלה לפני חיסול הגטו.

ערה"ש תשע"א,נחלת-יצחק

סתם/ יוסי רנרט
בשנת 1924 התכנסו בבית רב העיר קובנה אשר בליטא הוא הרב דב שפירא*, חמשים וחמשה ראשי משפחות, להגרלת המגרשים במושבה החקלאית העתידה לקום על גדתו המזרחית של ואדי מוסררה, למרגלות המושבה הגרמנית שרונה.
פחות מעשר משפחות מתוכן אכן עלו ארצה, כל היתר התקשו להפרד מעסקיהם ומהנוחות בה חיו בארץ ליטא, עד שבא השטן הגרמני ועלה הכורת על רוב רובה של יהדות ליטא.
הרעיון להקמת ישוב בארץ-ישראל עלה במשפחתו של יוסף זימן כבר אצל אבות אבותיו, יוסף היה הרוח החיה בארגון ובהקמת הישוב. כסוחר אמיד הכיר את רזי המשא והמתן והוא עם אחרים הקימו את נחלת-יצחק. יוסף שימש גם מוכתר המקום מטעם השלטון הבריטי.
היה ממקימי "ארגון עולי ליטא" ואף הקים בנק, לנוחות העולים החדשים. בימים היה זימן טרוד בארגון ובפעילות ציבורית. בלילות, בביתו אשר בנחלת-יצחק, היה יוסף מעלה אור בעששית הנפט, שכן החשמל עוד לא חובר והיה כותב בכתב ידו מכתבים, חוזים, דפי הנהלת חשבונות וכן דוחו"ת.
מאז העליה על הקרקע בשנת 1925 ועד להשמדתה של יהדות ליטא בשואה, היה זימן מצפה לבואם של חברי "אגודת הקובנאים" שיבואו להקים את בתיהם בחלקות אשר קנו במושבה. במסירות אין קץ היה מטפל בחלקותיהם ומחכיר אותן כאדמה חקלאית בכל שנה מחדש, בתקוה שאכן יגיעו .  והיה זימן רושם במדויק כל הכנסה והוצאה, מתייק כל מכתב, שומר את רישומי החלטות ועד המושבה ואת ההתכתבות עם גורמי הממשל. הקפדתו זו לשמור על כל המסמכים וקטעי העתונות הקשורים בנחלת-יצחק, איפשרה גם אחרי שנים רבות, לקבל תמונה מהימנה לא רק על המי אלא גם על האיך ועל המה. ובין השיטין לטובת הסקרן, ניתן ללמוד לא רק את העובדות אלא גם על האוירה.
בין היתר, בכתבי החוזים ובשטרי המכר הישנים כאן בנחלה, ניתן לזהות מיד את הידע התורני הרחב של הכותבים ולהתבשם מניחוח הלמדנות של ישיבות ליטא בקריאת כל מסמך ומכתב, כאן איש-הספר היה לעובד-אדמה והסוחר הלמדן לרפתן היה.
לדוגמה ולחיזוק אביא כאן צימוק היכול להוכיח מה כחו של פסיק או תו לתאר יפה – מצב. והמשל אותו אציג כאן, הוא רק דוגמה להדגמה, מה חבוי בין השיטין בכתב ידו של בן-תורה. והסימן בו אדברה לא אות הוא אף לא תו, אלא דוקא חסרונה של האות החמשית באלף בית העברי, גרש את מקומה תפס.
זה הגרש יותר מכל מילה, יעיד על יחסי הרעות שבין זימן לבין שושנה אשתו,
להלן הצימוק: ברישום מאד בנאלי בפנקס החשבונות, רשם זימן בטור ההוצאות:  לשושנה תחי' 100 ל"י.ואני אז תהיתי וגרדתי פדחתי, האם לא מספיק לכתוב שושנה? אך זה כחו של ההרגל, להוסיף תחי' שהוא קיצור הלכתי, שהרי צרוף האותיות יוד והא, הוא אחד מכינויי הבורא בספרי הקודש ולא יופיע בדיבור או במסמך של חול.
בין דפי אותו גנזך, גם רישום שנתי מופיע, לשם דיווח לממשל על מצב הרפתות ועל מספר הפרות בכל אחת מהן ואת ארצות מוצאן. והן הפרות, נחשבות כבנות משפחה ולהן שמות עבריים ומופיעות הן במרשם התושבים כמו לא לשחיטה נועדו הן.
זכורה לי במיוחד פרתו הראשונה של היקה הראשון שהצטרף למושבה, הוא זיגפריד סימון שהגיע מגרמניה במנוסתו מן השטן, הוא, אשתו, שתי בנות ושתי מטבעות. בהגיעם, נקשו בכיסו שתי מטבעותיו יחידותיו, האחת – ערכה גרוש והשניה – מחציתו. כך הוא בא לכאן עם רכושו, גרוש וחצי סך הכל, לחיי דוחק ועמל. עבד סימון אצל הרפתנים מבוקר ועד ליל גם אשתו עבדה עד כלות. בהתמדה ובתבונה חסכו הם כל פרוטה והצליחו לקנות פרה. והיא הפרה זכתה לשם עברי אופטימי והיה שמה בישראל – תקוה.
תקוה זו אכן היתה המסד לרפת גדולה ולבית, לתפארת נחלת-יצחק ולעדת היקים אשר נוספו ובאו הנה לנחלה, לעמול ולפרוח.
דף אחר באסופה, מספר במדויק על מצבת כח האדם באותו יום רחוק, מסוים.
זאת כתב זימן בעטו, על חציו של דף מחברת: כך וכך חקלאיםירקנים ומספרםרפתנים ומניינםאחד מכונןאחד פועלואחד סתם
ואני או אז תהיתי, האם היה בקהלה זעירה זו גם הולך בטל ? עובדים היו כאן כולם, רק הוא הבטלן נרשם כ"סתם", לא נחה דעתי, יגעתי ומצאתי. לא כפשוטו נקרא הוא סתם והוא באומנותו יקפיד על כל קוצו.
אלא מאי, כמאמר החכמים לא סתם אלא סת"ם – כך נקראת אומנותם בראשי תיבות של הכותבים לאחר טבילה – ספרי תורה, תפילין ומזוזות.

*הרב דב שפירא, ראשון הנרשמים לעליה לנחלת-יצחק נשאר בגולה, היה רבה של קובנה אחרי הרב הירש, בנו של הרב יצחק אלחנן. הנהיג את קהילתו בגטו תחת הכיבוש הגרמני. סירב יחידי לפקודה לגלח את הזקן. מת ממחלה לפני חיסול הגטו.