משפחת פרידגוט מאת גרשון לינדמן, כפי שסופר לגלעד כספי

1. נולדתי ב-1 בינואר 1937 (ראש חודש שבט תרצ"ז) לאבי שלמה לינדמן ולאמי שושנה לבית פרידגוט. אני נקרא על שם סבי גרשון ממייסדי נחלת יצחק. לדברי אמי, ביתנו היה הבית הראשון שנבנה בשכונה.
2. סבי גרשון וסבתי רחל פרידגוט התחתנו כבר בליטא, ארץ הולדתם, השתתפו בהקמת האגודה הקובנאית שייסדה את השכונה, ובשנת 1925 עלו ארצה, יחד עם בנם, פנחס, ושלוש בנותיהם, לאה, שושנה ופרומה. באותה שנה הם השתקעו בשכונה וחיו בה עד מותם: גרשון – שנים אחדות לפני היוולדי, ורחל – חודשים אחדים לאחר שנולדתי.
3. אבי נולד בעיירה קוסטינין בפולין, חי זמן-מה בורשה, ובראשית שנות ה-30 עלה ארצה; כאן פגש את אמי. הם התחתנו בשנת 1936 והשתקעו בבית הוריה של אמי, שהועבר לרשותם לאחר מות סבי וסבתי. אבי נפטר בשנת 1980 בגיל 78 ואמי ב-1999 בגיל 95 .
4. אני הבן הבכור של שושנה ושלמה לינדמן. אחרי נולדו: ב-1942 אחותי שולמית – כיום ד"ר שולה ורדינון, וב-1945 אחי רפאל (רפי) לינדמן.
משק פרידגוט
5. סבי וסבתי היו בליטא עירוניים והתפרנסו ממה שנקרא אז "מנופקטורה", דהיינו מכירת אריגים ובדים. אולם בארץ הם ביקשו להתפרנס מחקלאות. על השטח הגדול שרכשו בשכונה – המשתרע באזור שידוע כיום כרחוב יגאל אלון פינת רחוב ברוריה בואכה פינת רחוב פאת השולחן – נטע סבי פרדס, הקים רפת קטנה ואף העמיד מספר כוורות. לצדם נבנו בית חד-קומתי קטן, שבמרוצת השנים הורחב, ושני צריפים. בשלב מסויים ניצב בסמוך גם "ליפט". כל זה היה ידוע כמשק פרידגוט.
6. למרות שבני המשפחה נרתמו לעבודה במשק, לא נשא זה את התועלת הכלכלית המקווה, ונתעוררו קשיי פרנסה. ניסיון לייצר ולשווק שמנת, למרות איסור שהוטל על כך על ידי שלטונות המנדט הבריטי, לא עלה יפה. מישהו כנראה הלשין, והאנגלים באו לביתנו לערוך חיפוש. סבי, שהיה ציוני גאה, סרב לקבל סיוע כספי מידידים מקובנה ולהודות בקשיים הכלכליים הנילוים לעליה לארץ ישראל.
7. כדי להתמודד עם קשיי הפרנסה נקטו בני משפחתי מספר צעדים. לאחר שסבי נפטר, הושכרה הרפת המשפחתית לפריץ פרנהיימר, שהוא ומשפחתו עשו אז את ראשית דרכם בשכונה. אבי, שעבד באותה תקופה בחברת החשמל, לקח על עצמו עבודה נוספת כמשווק חלב מרפתות של השכנים. הוא עשה כן על ידי כך שברוכבו על אופניו לתל אביב הוא העמיס עליהם גם כדי חלב כבדים.
8. הדרך העיקרית בה התגברה משפחתי על בעיותיה הכלכליות היתה מכירת חלקים נכבדים מהרכוש הקרקעי. בין הרוכשים, זכורים לי: משפחת שוני כספי (מרקרבס), משפחת וולפין, אחד האחים ממשפחת קליינשטוב, משפחת היימן (שהיה חלבן) ובית החרושת "רוזן" למגבות שהיה בבעלות מר רוגובסקי. בנוסף, נמכרו זכויות מקרקעין למסגריה (בבעלות שמואל ששיצקי) ולמסעדה (שעברה מספר גלגולים), שהיו צמודות לבית המגורים המשפחתי.
אכסניה וקליטת עליה
9. מקור פרנסה נוסף היה הפעלת ביתנו באכסניה לתושבים חדשים שהשתקעו בשכונה, עד שמצאו בית משלהם. כך, כבר בשלבים מוקדמים התגוררו במשק פרידגוט אחדות מהמשפחות הוותיקות, ובהן טייבר, סימון, בית הלחמי וצפורן. לאחר מלחמת העולם ה-2 , כשהגיעו ארצה ניצולים מהתופת הנאצית, גרו בביתנו, בין השאר, זאב אורבך וכ"כ יוסקה (שם משפחתו אינו זכור לי. הוא נפצע במלחמת השחרור, ועבד אחרי כן כסדרן בבתי קולנוע בתל אביב). אנשים אלה נשארו קרובים אלינו מאד עוד הרבה שנים לאחר מכן.
שכנים
10. בהדרגה, בנוסף לבתי מגורים, רפתות ובית חרושת שהוקמו על מגרשים שהיו קודם לכן בבעלות משפחתנו, אוכלסה יותר ויותר סביבת בית ילדותי. זאת, על ידי בתי מגורים של ותיקים יותר או פחות, רפתות, מפעלים, בתי מלאכה ובית ספר ויצ"ו.
11. בצד שלנו – הצד המזרחי – של רחוב אלון של ימינו, בכיוון דרום (בואכה רחוב עמק ברכה של ימינו),שכנו: הבית של משפחת סגל, הבית והרפת של משפחת פינקלשטיין והבית של אחד האחים ממשפחת קליינשטוב (אביו של הספורטאי אריה נוה). בכיוון צפון (בואכה רחוב פאת השולחן של ימינו) היו: בית מלאכה קטן לתעשיית סיד ובלוקים, וביתה של משפחת הולצמן. מצפון לביהח"ר רוזן ברחוב פאת השולחן של ימינו, היתה שלולית גדולה שהשתרעה עד לרחוב בנימיני של היום. המבנה המשמש כיום לתעשיית הייטק בפינת הרחובות אלון וערבי נחל, היה בשעתו הרפת של משפחת ולך (אביו החורג של חבר הכנסת לשעבר אורי אבנרי). מעט מזרחה משם (בצד הדרומי של רחוב ערבי נחל של ימינו) גרה משפחתו של זכריה רוגצ'בסקי, שהפעיל בצמוד לביתו מסעדה קטנה. הרפת של משפחת וילנסקי היתה יותר מזרחה משם, ממש סמוך לבית של משפחת ישראלי (במיתחם יוסף סבירידוב, "הגר").
12. שכנינו ברחוב ברוריה של היום, זולת אלה שצויינו לעיל, היו משפחות שאולוב, רשף (היתה להם בת בשם נילי), בראף ורייך.
13. שכנינו בצד המערבי של רחוב יגאל אלון של היום היו: משפחתו של אויגן גרינבוים, משפחת בית אריה (הילדים היו חגי ז"ל והפרופסורים יצחק ומלאכי) – במקום שבו ניצב כיום בניין "פנינת איילון" – ומשפחת אוסטרוב (הילדים: מרגלית, אורי ומיכה). באזור זה היו גם מספר מפעלים ובתי מלאכה, ובין היתר, טחנת הקמח סטנדרד בבעלותו של בורנשטיין (היתה זאת טחנת הקמח הראשונה בשכונה. טחנת הקמח צוקרמן נבנתה, למיטב זכרוני, רק ב-1949/50), ומפעל של סולל בונה. בתקופת המנדט נעשתה בו גם פעילות של התע"ש המחתרתי. לאחר קום המדינה הוקם בסמוך – ובגלוי – מפעל גדול של התע"ש.
ביה"ס ויצ"ו
14. מול ביתנו, מעברו המערבי של רחוב אלון, היכן שממוקם כיום מגרש חניה, שכן בית ספר של ויצ"ו. בנות למדו בו בתנאי פנימייה: בישול, משק בית וגם חקלאות. בחדר האוכל של ביה"ס סעדו את לבם, בתשלום, גם פועלים מהאזור. בנים מהשכונה ומשכונות סמוכות נהגו לבוא למקום לחזר אחרי התלמידות. הפנימיה נסגרה ב- 1950 , ובית הספר העתיק את מקומו כמה שנים לאחר מכן.
סליק של האצ"ל
15. שמואל פרישנבסקי, בן דוד של אבי, היה חבר באצ"ל. יום אחד, בהיותי כבן שבע (בשנת 1944 בערך) הוא עבר עם רכב ליד ביתנו, אך למרבה הפתעתי הוא לא עצר, אלא המשיך בדרכו, ברחוב אלון של ימינו בכיוון צפון. התחלתי לרוץ אחרי הרכב, עד שהגעתי למקום בו חנה, בשטח רמת-גן, ברחוב בגין של ימינו (סמוך למקום בו היה בעבר בית המטבחיים). מסתבר שהיה שם סליק של האצ"ל שהוסתר בתוך באר ישנה.
אבי כנוטר בשרונה
16. במלה"ע ה-2 שרת אבי כנוטר ("גפיר"), והוצב בשרונה. באחד הערבים, בחוזרו ממשמרתו הביתה, הבחין בגרמני שהיה עצור שם וניסה להימלט. הוא לכד את הגרמני והחזירו למעצר.
גן הילדים וביה"ס איילון
17. מגיל 4 ועד גיל 6 הייתי בגן הילדים הצמוד לביה"ס השכונתי הקרוי כיום "איילון". הגננת היתה הדסה, ועוזרתה – יהודית.
18. ב-1942 – 1950 למדתי בביה"ס בשכונה. בנפרד, העברתי למרכז של רנרט, שמות של חברי למחזור והעתק צילום של ילדי הכתה, יחד עם המנהל סולץ,במהלך טיול בט"ו בשבט לגבעת נפוליאון ברמת-גן. זוכרני, שנהגנו לערוך טיולים שנתיים ברחבי הארץ, וגולת הכותרת היתה בכתה ח' – טיול סיום שנמשך שלושה ימים! באותו טיול ביקרנו בחיפה ובעפולה בהדרכת המורים בר-קול (קולה) וחיה קשתן.
19. בביה"ס הושם דגש גם על הנחלת מסורת יהודית. בבקרים התפללנו שם תפילת שחרית, ואחר מנושאי השעורים היה לימוד משניות. דבר מיוחד נוסף בהוויה הבית-ספרית היה המסורת, לפיה בוגרי כתה ח' יכולים להישאר בביה"ס עד אור הבוקר לאחר מסיבת הסיום.
20. מבין המורים הזכורים לי, בנוסף לבר-קול ולקשתן:
א. המורה רחל חזנוב – בת למשפחה חלוצית ותיקה. גרה בשכונת רוזנשטיין ולימדה אותי בכתות א' ו-ב'.
ב. המורים להתעמלות ספיר ואפרים אטלס (לא היה לו קשר משפחתי למשפחת אטלס שגרה בשכונה).
ג. שמואל רגולנט – את כתתי הוא לימד ציור.
ד. שרה אבישר – מורה לזמרה.
תשתית
21. ככל הזכור לי, רק בסוף שנות ה-40 הושלם חיבור השכונה לרשת החשמל .
ערבים בשכונה
22. עד מלחמת השחרור נהגו רוכלים ערביים רכובים על חמורים להסתובב בשכונה ולמכור לתושבים את מרכולתם – בעיקר ירקות – שהיתה נישאת בשני ארגזים התלויים על גב החמור. רוכלים אלה הציעו את סחורתם באידיש…
23. בנוסף היו ערבים שעבדו ברפתות. כך, למשל, ברפת של פרנהיימר עבד פועל בשם מוסטפה. כשפרצה מלחמת השחרור הוא הבטיח לנו, כי בשעת מצוקה הוא יבוא לשמור על ביתנו ועלינו.
אסונות
24. שלושה מבני כתתי מתו בגיל צעיר. חיים בן חיים נפטר מהרעלת דם בכתה ג'. הרצל יעקובוב (שבבעלות משפחתו היה ביח"ר לעישון דגים ברחוב נהלל של ימינו פינת רחוב עמק ברכה) טבע בים, כנראה ב-1949 . עובדיה צפדיה, מרמת ישראל, נהרג בעת שרותו הצבאי במבצע סיני, ב-1956 . יהי זכרם ברוך .
1. נולדתי ב-1 בינואר 1937 (ראש חודש שבט תרצ"ז) לאבי שלמה לינדמן ולאמי שושנה לבית פרידגוט. אני נקרא על שם סבי גרשון ממייסדי נחלת יצחק. לדברי אמי, ביתנו היה הבית הראשון שנבנה בשכונה.
2. סבי גרשון וסבתי רחל פרידגוט התחתנו כבר בליטא, ארץ הולדתם, השתתפו בהקמת האגודה הקובנאית שייסדה את השכונה, ובשנת 1925 עלו ארצה, יחד עם בנם, פנחס, ושלוש בנותיהם, לאה, שושנה ופרומה. באותה שנה הם השתקעו בשכונה וחיו בה עד מותם: גרשון – שנים אחדות לפני היוולדי, ורחל – חודשים אחדים לאחר שנולדתי.
בית משפחת פרידגוט לפני הריסתו ברחוב יגאל אלון של היום

תושביה הראשונים של נחלת יצחק בעת הנחת אבן הפינה לבית פרידגוט

3. אבי נולד בעיירה קוסטינין בפולין, חי זמן-מה בורשה, ובראשית שנות ה-30 עלה ארצה; כאן פגש את אמי. הם התחתנו בשנת 1936 והשתקעו בבית הוריה של אמי, שהועבר לרשותם לאחר מות סבי וסבתי. אבי נפטר בשנת 1980 בגיל 78 ואמי ב-1999 בגיל 95 .
4. אני הבן הבכור של שושנה ושלמה לינדמן. אחרי נולדו: ב-1942 אחותי שולמית – כיום ד"ר שולה ורדינון, וב-1945 אחי רפאל (רפי) לינדמן.
משק פרידגוט
5. סבי וסבתי היו בליטא עירוניים והתפרנסו ממה שנקרא אז "מנופקטורה", דהיינו מכירת אריגים ובדים. אולם בארץ הם ביקשו להתפרנס מחקלאות. על השטח הגדול שרכשו בשכונה – המשתרע באזור שידוע כיום כרחוב יגאל אלון פינת רחוב ברוריה בואכה פינת רחוב פאת השולחן – נטע סבי פרדס, הקים רפת קטנה ואף העמיד מספר כוורות. לצדם נבנו בית חד-קומתי קטן, שבמרוצת השנים הורחב, ושני צריפים. בשלב מסויים ניצב בסמוך גם "ליפט". כל זה היה ידוע כמשק פרידגוט.
בית משפחת פרידגוט לפני הריסתו ברחוב יגאל אלון של היום

בית משפחת פרידגוט לפני הריסתו ברחוב יגאל אלון של היום

6. למרות שבני המשפחה נרתמו לעבודה במשק, לא נשא זה את התועלת הכלכלית המקווה, ונתעוררו קשיי פרנסה. ניסיון לייצר ולשווק שמנת, למרות איסור שהוטל על כך על ידי שלטונות המנדט הבריטי, לא עלה יפה. מישהו כנראה הלשין, והאנגלים באו לביתנו לערוך חיפוש. סבי, שהיה ציוני גאה, סרב לקבל סיוע כספי מידידים מקובנה ולהודות בקשיים הכלכליים הנילוים לעליה לארץ ישראל.
7. כדי להתמודד עם קשיי הפרנסה נקטו בני משפחתי מספר צעדים. לאחר שסבי נפטר, הושכרה הרפת המשפחתית לפריץ פרנהיימר, שהוא ומשפחתו עשו אז את ראשית דרכם בשכונה. אבי, שעבד באותה תקופה בחברת החשמל, לקח על עצמו עבודה נוספת כמשווק חלב מרפתות של השכנים. הוא עשה כן על ידי כך שברוכבו על אופניו לתל אביב הוא העמיס עליהם גם כדי חלב כבדים.
8. הדרך העיקרית בה התגברה משפחתי על בעיותיה הכלכליות היתה מכירת חלקים נכבדים מהרכוש הקרקעי. בין הרוכשים, זכורים לי: משפחת שוני כספי (מרקרבס), משפחת וולפין, אחד האחים ממשפחת קליינשטוב, משפחת היימן (שהיה חלבן) ובית החרושת "רוזן" למגבות שהיה בבעלות מר רוגובסקי. בנוסף, נמכרו זכויות מקרקעין למסגריה (בבעלות שמואל ששיצקי) ולמסעדה (שעברה מספר גלגולים), שהיו צמודות לבית המגורים המשפחתי.
אכסניה וקליטת עליה
9. מקור פרנסה נוסף היה הפעלת ביתנו באכסניה לתושבים חדשים שהשתקעו בשכונה, עד שמצאו בית משלהם. כך, כבר בשלבים מוקדמים התגוררו במשק פרידגוט אחדות מהמשפחות הוותיקות, ובהן טייבר, סימון, בית הלחמי וצפורן. לאחר מלחמת העולם ה-2 , כשהגיעו ארצה ניצולים מהתופת הנאצית, גרו בביתנו, בין השאר, זאב אורבך וכ"כ יוסקה (שם משפחתו אינו זכור לי. הוא נפצע במלחמת השחרור, ועבד אחרי כן כסדרן בבתי קולנוע בתל אביב). אנשים אלה נשארו קרובים אלינו מאד עוד הרבה שנים לאחר מכן.
שכנים
10. בהדרגה, בנוסף לבתי מגורים, רפתות ובית חרושת שהוקמו על מגרשים שהיו קודם לכן בבעלות משפחתנו, אוכלסה יותר ויותר סביבת בית ילדותי. זאת, על ידי בתי מגורים של ותיקים יותר או פחות, רפתות, מפעלים, בתי מלאכה ובית ספר ויצ"ו.
11. בצד שלנו – הצד המזרחי – של רחוב אלון של ימינו, בכיוון דרום (בואכה רחוב עמק ברכה של ימינו),שכנו: הבית של משפחת סגל, הבית והרפת של משפחת פינקלשטיין והבית של אחד האחים ממשפחת קליינשטוב (אביו של הספורטאי אריה נוה). בכיוון צפון (בואכה רחוב פאת השולחן של ימינו) היו: בית מלאכה קטן לתעשיית סיד ובלוקים, וביתה של משפחת הולצמן. מצפון לביהח"ר רוזן ברחוב פאת השולחן של ימינו, היתה שלולית גדולה שהשתרעה עד לרחוב בנימיני של היום. המבנה המשמש כיום לתעשיית הייטק בפינת הרחובות אלון וערבי נחל, היה בשעתו הרפת של משפחת ולך (אביו החורג של חבר הכנסת לשעבר אורי אבנרי). מעט מזרחה משם (בצד הדרומי של רחוב ערבי נחל של ימינו) גרה משפחתו של זכריה רוגצ'בסקי, שהפעיל בצמוד לביתו מסעדה קטנה. הרפת של משפחת וילנסקי היתה יותר מזרחה משם, ממש סמוך לבית של משפחת ישראלי (במיתחם יוסף סבירידוב, "הגר").
12. שכנינו ברחוב ברוריה של היום, זולת אלה שצויינו לעיל, היו משפחות שאולוב, רשף (היתה להם בת בשם נילי), בראף ורייך.
13. שכנינו בצד המערבי של רחוב יגאל אלון של היום היו: משפחתו של אויגן גרינבוים, משפחת בית אריה (הילדים היו חגי ז"ל והפרופסורים יצחק ומלאכי) – במקום שבו ניצב כיום בניין "פנינת איילון" – ומשפחת אוסטרוב (הילדים: מרגלית, אורי ומיכה). באזור זה היו גם מספר מפעלים ובתי מלאכה, ובין היתר, טחנת הקמח סטנדרד בבעלותו של בורנשטיין (היתה זאת טחנת הקמח הראשונה בשכונה. טחנת הקמח צוקרמן נבנתה, למיטב זכרוני, רק ב-1949/50), ומפעל של סולל בונה. בתקופת המנדט נעשתה בו גם פעילות של התע"ש המחתרתי. לאחר קום המדינה הוקם בסמוך – ובגלוי – מפעל גדול של התע"ש.
ביה"ס ויצ"ו
14. מול ביתנו, מעברו המערבי של רחוב אלון, היכן שממוקם כיום מגרש חניה, שכן בית ספר של ויצ"ו. בנות למדו בו בתנאי פנימייה: בישול, משק בית וגם חקלאות. בחדר האוכל של ביה"ס סעדו את לבם, בתשלום, גם פועלים מהאזור. בנים מהשכונה ומשכונות סמוכות נהגו לבוא למקום לחזר אחרי התלמידות. הפנימיה נסגרה ב- 1950 , ובית הספר העתיק את מקומו כמה שנים לאחר מכן.
סליק של האצ"ל
15. שמואל פרישנבסקי, בן דוד של אבי, היה חבר באצ"ל. יום אחד, בהיותי כבן שבע (בשנת 1944 בערך) הוא עבר עם רכב ליד ביתנו, אך למרבה הפתעתי הוא לא עצר, אלא המשיך בדרכו, ברחוב אלון של ימינו בכיוון צפון. התחלתי לרוץ אחרי הרכב, עד שהגעתי למקום בו חנה, בשטח רמת-גן, ברחוב בגין של ימינו (סמוך למקום בו היה בעבר בית המטבחיים). מסתבר שהיה שם סליק של האצ"ל שהוסתר בתוך באר ישנה.
אבי כנוטר בשרונה
16. במלה"ע ה-2 שרת אבי כנוטר ("גפיר"), והוצב בשרונה. באחד הערבים, בחוזרו ממשמרתו הביתה, הבחין בגרמני שהיה עצור שם וניסה להימלט. הוא לכד את הגרמני והחזירו למעצר.
גן הילדים וביה"ס איילון
17. מגיל 4 ועד גיל 6 הייתי בגן הילדים הצמוד לביה"ס השכונתי הקרוי כיום "איילון". הגננת היתה הדסה, ועוזרתה – יהודית.
18. ב-1942 – 1950 למדתי בביה"ס בשכונה. בנפרד, העברתי למרכז של רנרט, שמות של חברי למחזור והעתק צילום של ילדי הכתה, יחד עם המנהל סולץ,במהלך טיול בט"ו בשבט לגבעת נפוליאון ברמת-גן. זוכרני, שנהגנו לערוך טיולים שנתיים ברחבי הארץ, וגולת הכותרת היתה בכתה ח' – טיול סיום שנמשך שלושה ימים! באותו טיול ביקרנו בחיפה ובעפולה בהדרכת המורים בר-קול (קולה) וחיה קשתן.
19. בביה"ס הושם דגש גם על הנחלת מסורת יהודית. בבקרים התפללנו שם תפילת שחרית, ואחר מנושאי השעורים היה לימוד משניות. דבר מיוחד נוסף בהוויה הבית-ספרית היה המסורת, לפיה בוגרי כתה ח' יכולים להישאר בביה"ס עד אור הבוקר לאחר מסיבת הסיום.
20. מבין המורים הזכורים לי, בנוסף לבר-קול ולקשתן:
א. המורה רחל חזנוב – בת למשפחה חלוצית ותיקה. גרה בשכונת רוזנשטיין ולימדה אותי בכתות א' ו-ב'.
ב. המורים להתעמלות ספיר ואפרים אטלס (לא היה לו קשר משפחתי למשפחת אטלס שגרה בשכונה).
ג. שמואל רגולנט – את כתתי הוא לימד ציור.
ד. שרה אבישר – מורה לזמרה.
תשתית
21. ככל הזכור לי, רק בסוף שנות ה-40 הושלם חיבור השכונה לרשת החשמל .
ערבים בשכונה
22. עד מלחמת השחרור נהגו רוכלים ערביים רכובים על חמורים להסתובב בשכונה ולמכור לתושבים את מרכולתם – בעיקר ירקות – שהיתה נישאת בשני ארגזים התלויים על גב החמור. רוכלים אלה הציעו את סחורתם באידיש…
23. בנוסף היו ערבים שעבדו ברפתות. כך, למשל, ברפת של פרנהיימר עבד פועל בשם מוסטפה. כשפרצה מלחמת השחרור הוא הבטיח לנו, כי בשעת מצוקה הוא יבוא לשמור על ביתנו ועלינו.
אסונות
24. שלושה מבני כתתי מתו בגיל צעיר. חיים בן חיים נפטר מהרעלת דם בכתה ג'. הרצל יעקובוב (שבבעלות משפחתו היה ביח"ר לעישון דגים ברחוב נהלל של ימינו פינת רחוב עמק ברכה) טבע בים, כנראה ב-1949 . עובדיה צפדיה, מרמת ישראל, נהרג בעת שרותו הצבאי במבצע סיני, ב-1956 . יהי זכרם ברוך .