ליטוואק (יוצא ליטא) \ מאת יוסי רנרט

ליטוואק (יוצא ליטא)
ידידי כאח לי ר' שמואל אלחנן נ"י, בן נינו של הרב הגאון יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, רבה של קובנה, הגדיר לי את מהותו של הליטוואק ואני מודה לו על כך.
על פי ההגדרה, לכל ליטוואק יש צֶלֶם (צלב) בראש. (אַ צֵעיילֵעם אין קַאפּ), רוצה לומר שאם הַלִיטְוָואק אינו מצליח בדרך אופקית, הוא מתעקש וממשיך בדרך האנכית. ואם אינך מאמין, ממשיך הפתגם ואומר "פתח ראשו, ואם לא תמצא? נו, ליטוואק אחד פחות – לא נורא".
ואני אומר שעקשנות ודבקות במטרה עוברים בתורשה אצל הליטוואקים ואני ההוכחה. נולדתי בארץ-ישראל לאמי, פסיה לבית לֵוִויאַס מקֶלֶם. גדלתי על סיפוריה מבית אביה ואני מדבר אידיש במבטא ליטאי.
שכונת מגורי בארבעים השנים האחרונות, היא נחלת-יצחק. אותה הקימו יהודים מהעיר קובנה.
לא במקרה נמשכתי לארגן תערוכה היסטורית ערכית בנחלת-יצחק. איסוף החומר התיעודי ושמיעת העדויות, הניבו שפע רב של מחקרים בנושא ההתישבות. לתועלת כל מורה ותלמיד הפונים אלי.
בעקשנות ליטאית אני אוסף כל ספר ומסמך הקשור בארץ-ישראל. תשובות רבות מצאתי בספרים אשר נועדו לגריסה. בספר "תולדותיה של מחתרת" מאת צבי א' בראון ודב לוין מצאתי פרק העוסק ברב שפירא, רב העיר קובנה.
בְּיַדִי מסמך ההקמה של נחלת-יצחק משנת 1924 . ישיבת ההקמה והגרלת המגרשים בנחלת-יצחק נערכה בביתו של הרב אברהם דב שפירא בקובנה. נרשמו לעלִיה 55 משפחות, בראשן הרב שפירא.
קשה היה המצב בארץ-ישראל ועל כן הגיעו רב שבע משפחות.
בפרק מסופר גם על הסוף המר של העיירה קֶלֶם, מקום הולדתה של אִמִי).
המקרה שלהלן אופְיַינִיֹ להלכי הרוחות בקרב חוגי החרדים בגיטו קובנא. איש אחד מספר, שפעם ראש את הרב שפירא, רבה של העיר, יושב בחצר כשזקנו חבוי בבגדו (אגב, הוא היה הרב היחיד שלא גילח את זקנו בגיטו). הלה ניגש אליו ונכנס עמו בשיחה על עניין קידוש השם וההתנגדות לגרמנים עד שנתגלגלה השיחה לשני סיפורי מעשה שנודעו בגיטו:
מעשה שהיה בזמן השמדת יהודי העיירה הליטאית קלם. בשעה שיהודי העיירה כבר עמדו ליד הבורות למול לועי מכונות הירייה, ביקש רב העיירה, הרב דניאל, מן הגרמני שניצח על המלאכה, שירשה לו לומר דברים אחדים לעדתו. הגרמני הרשה לו לעשות זאת בקיצור. הרב התחיל לדבר על עניין קידוש השם בשקט ובניחותא, כאילו היה דורש בימים כתיקנם לפני תלמידיו. משהאריך, צעק עליו הגרמני שיסיים. אז פנה הרב ליהודים העומדים על פי הבור ואמר: "הנה עומדים אנו עתה במצב שדיברתי עליו לפני רגע, כלומר – קידוש השם, לכן אל בהלה, צריך לקבל בשקט את גזר-הדין". ובפנותו לגרמני אמר: "אני סיימתי – אתה יכול להתחיל, (דברים אלה נודעו בגיטו קובנה מפי בחור ישיבה מקלם, שנמלט משם).
ושוב מעשה שהיה בזמן השמדת יהודי קיידאן. יהודי העיירה כבר נדחפו אל תוך הבור, והנה ברגע האחרון קפץ מתוכו קצב יהודי, התנפל על המפקד הגרמני ונשך לו את הגרגרת עד מוות (ראה אשרי, כנ"ל, עמ1 291).
שאל האיש את הרב: "איזה משני המקרים עדיף?" הרהר הרב ואמר: "לרב דניאל מתאימה הדרך שהוא הלך בה, ואילו לאותו קצב יהודי – הדרך השנייה. היה זה משונה מאד, אילו התחלפו השניים במעשיהם. מובטחני – הוסף הרב – שגם הרב דניאל היה יודע את המלאכה. ואף-על-פי-כן מתאימה לו הדרך שהוא הלך בה…" (עדות אפרים גוטמאן, מילואים, עמ' 1 – 2 ).
"תולדותיה של מחתרת" מאת צבי א' בראון ודב לוין.
הרב הגאון ר' אברהם דובער הכהן שפירא מת בגטו ממחלה.
לסבי ר' יוסי שִׁיפְרֵעס (בן שפרה) לֵוִיאַס (מִן הַלֵוִיִים), היו שבע בנות. ארבע מהן הוא פיזר בעולם. את אמי פסיה, הועיד לעליה לארץ ישראל. מחלתו רבת השנים מנעה מאמי לעלות ארצה בעודו בחיים. בשנת 1933 , לאחר תקופת הכשרה, עלתה אמי לארץ-ישראל במסגרת "החלוץ המזרחי".
אחיותיה הנשואות אֶטֶה ובַּאשֵה (אסתר ובתיה), הושמדו במלחמה עם משפחותיהן. אחותה הצעירה שפרה ובעלה יצחק נואיק מסרו את שני בניהם למשמרת לשכן גוי.
שפרה ויצחק עברו את תלאות המלחמה ושוחררו במחנה בוכנוואלד.
עם השחרור, החלו לאסוף בגדים עבור ילדיהם אשר בליטא והחלו במשאם לשוב לביתם. בדרך, פגשה בהם מכרה ומסרה להם בשורת איוב "הילדים שלכם נרצחו אחרי המלחמה בידי הגוי אשר גידל אותם".
להלן תיאור המעשה – ראשון להגיע אל הילדים היה הסבא, אבא של יצחק אשר חזר מן היערות.
הגוי דרש מהסבא בתמורה לשמירת הילדים, את טחנת הקמח של המשפחה. בתשובתו, ענה הסבא שאינו יודע אפילו אם הוריהם בין החיים ולקח את הבנים אל הבית. בלילה, פרץ הגוי אל הבית, ירה והרג את שני הבנים במיטתם. כדורי הרצח אשר פילחו את גופות הילדים חדרו לרגליו של הסבא אשר הסתתר מתחת למיטת נכדיו. לימים, זכינו לביקור של הסבא אשר צלע עד יום מותו וכל פסיעה ופסיעה הזכירה לו את ליל הדמים.
____________________________________________________________
על הסיפורים האלה גדלתי ואני עושה הכל להנצחה ולחינוך לערכים.
לאחר השתדלויות רבות, הצלחתי לשכנע את חברי ועדת שמות והנצחה העירונית, לקבוע את שם הגינה שברחוב נחלת-יצחק – "גינת יהדות ליטא".
ספר תורה מקלם ליטא, אשר הוסתר בכנסיה בזמן השואה, בידי נערה יהודיה מקלם, הגיע לאחר ששים שנה לישראל והוכנס לבית הכנסת של קהילת מעיינות בשכונת תלפיות בירושלים.   …ג'רוזלם פוסט – 30 ביוני 2002
הסבא מקלם, דמות רבנית מופלאה, מוכרת בכל עולם הישיבות. י.ר.
ראה "הַשִׂמְלָה" מאת יוסף רנרט

ר' יוסי שיפרע'ס לעוויאס, הסבא שלי מקלם, ליטא.

ידידי כאח לי ר' שמואל אלחנן נ"י, בן נינו של הרב הגאון יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל, רבה של קובנה, הגדיר לי את מהותו של הליטוואק ואני מודה לו על כך.

על פי ההגדרה, לכל ליטוואק יש צֶלֶם (צלב) בראש. (אַ צֵעיילֵעם אין קַאפּ), רוצה לומר שאם הַלִיטְוָואק אינו מצליח בדרך אופקית, הוא מתעקש וממשיך בדרך האנכית. ואם אינך מאמין, ממשיך הפתגם ואומר "פתח ראשו, ואם לא תמצא? נו, ליטוואק אחד פחות – לא נורא".

ואני אומר שעקשנות ודבקות במטרה עוברים בתורשה אצל הליטוואקים ואני ההוכחה. נולדתי בארץ-ישראל לאמי, פסיה לבית לֵוִויאַס מקֶלֶם. גדלתי על סיפוריה מבית אביה ואני מדבר אידיש במבטא ליטאי.

שכונת מגורי בארבעים השנים האחרונות, היא נחלת-יצחק. אותה הקימו יהודים מהעיר קובנה.

לא במקרה נמשכתי לארגן תערוכה היסטורית ערכית בנחלת-יצחק. איסוף החומר התיעודי ושמיעת העדויות, הניבו שפע רב של מחקרים בנושא ההתישבות. לתועלת כל מורה ותלמיד הפונים אלי.

בעקשנות ליטאית אני אוסף כל ספר ומסמך הקשור בארץ-ישראל. תשובות רבות מצאתי בספרים אשר נועדו לגריסה. בספר "תולדותיה של מחתרת" מאת צבי א' בראון ודב לוין מצאתי פרק העוסק ברב שפירא, רב העיר קובנה.

בְּיַדִי מסמך ההקמה של נחלת-יצחק משנת 1924 . ישיבת ההקמה והגרלת המגרשים בנחלת-יצחק נערכה בביתו של הרב אברהם דב שפירא בקובנה. נרשמו לעלִיה 55 משפחות, בראשן הרב שפירא.

קשה היה המצב בארץ-ישראל ועל כן הגיעו רב שבע משפחות.

בפרק מסופר גם על הסוף המר של העיירה קֶלֶם (מקום הולדתה של אִמִי).

המקרה שלהלן אופְיַינִיֹ להלכי הרוחות בקרב חוגי החרדים בגיטו קובנא. איש אחד מספר, שפעם ראש את הרב שפירא, רבה של העיר, יושב בחצר כשזקנו חבוי בבגדו (אגב, הוא היה הרב היחיד שלא גילח את זקנו בגיטו). הלה ניגש אליו ונכנס עמו בשיחה על עניין קידוש השם וההתנגדות לגרמנים עד שנתגלגלה השיחה לשני סיפורי מעשה שנודעו בגיטו:

מעשה שהיה בזמן השמדת יהודי העיירה הליטאית קלם. בשעה שיהודי העיירה כבר עמדו ליד הבורות למול לועי מכונות הירייה, ביקש רב העיירה, הרב דניאל, מן הגרמני שניצח על המלאכה, שירשה לו לומר דברים אחדים לעדתו. הגרמני הרשה לו לעשות זאת בקיצור. הרב התחיל לדבר על עניין קידוש השם בשקט ובניחותא, כאילו היה דורש בימים כתיקנם לפני תלמידיו. משהאריך, צעק עליו הגרמני שיסיים. אז פנה הרב ליהודים העומדים על פי הבור ואמר: "הנה עומדים אנו עתה במצב שדיברתי עליו לפני רגע, כלומר – קידוש השם, לכן אל בהלה, צריך לקבל בשקט את גזר-הדין". ובפנותו לגרמני אמר: "אני סיימתי – אתה יכול להתחיל, (דברים אלה נודעו בגיטו קובנה מפי בחור ישיבה מקלם, שנמלט משם).

ושוב מעשה שהיה בזמן השמדת יהודי קיידאן. יהודי העיירה כבר נדחפו אל תוך הבור, והנה ברגע האחרון קפץ מתוכו קצב יהודי, התנפל על המפקד הגרמני ונשך לו את הגרגרת עד מוות (ראה אשרי, כנ"ל, עמ1 291).

שאל האיש את הרב: "איזה משני המקרים עדיף?" הרהר הרב ואמר: "לרב דניאל מתאימה הדרך שהוא הלך בה, ואילו לאותו קצב יהודי – הדרך השנייה. היה זה משונה מאד, אילו התחלפו השניים במעשיהם. מובטחני – הוסף הרב – שגם הרב דניאל היה יודע את המלאכה. ואף-על-פי-כן מתאימה לו הדרך שהוא הלך בה…" (עדות אפרים גוטמאן, מילואים, עמ' 1 – 2 ).

"תולדותיה של מחתרת" מאת צבי א' בראון ודב לוין.

הרב הגאון ר' אברהם דובער הכהן שפירא מת בגטו ממחלה.

לסבי ר' יוסי שִׁיפְרֵעס (בן שפרה) לֵוִיאַס (מִן הַלֵוִיִים), היו שבע בנות. ארבע מהן הוא פיזר בעולם. את אמי פסיה, הועיד לעליה לארץ ישראל. מחלתו רבת השנים מנעה מאמי לעלות ארצה בעודו בחיים. בשנת 1933 , לאחר תקופת הכשרה, עלתה אמי לארץ-ישראל במסגרת "החלוץ המזרחי".

אחיותיה הנשואות אֶטֶה ובַּאשֵה (אסתר ובתיה), הושמדו במלחמה עם משפחותיהן. אחותה הצעירה שפרה ובעלה יצחק נואיק מסרו את שני בניהם למשמרת לשכן גוי.

שפרה ויצחק עברו את תלאות המלחמה ושוחררו במחנה בוכנוואלד.

עם השחרור, החלו לאסוף בגדים עבור ילדיהם אשר בליטא והחלו במשאם לשוב לביתם. בדרך, פגשה בהם מכרה ומסרה להם בשורת איוב "הילדים שלכם נרצחו אחרי המלחמה בידי הגוי אשר גידל אותם".

להלן תיאור המעשה – ראשון להגיע אל הילדים היה הסבא, אבא של יצחק אשר חזר מן היערות.

הגוי דרש מהסבא בתמורה לשמירת הילדים, את טחנת הקמח של המשפחה. בתשובתו, ענה הסבא שאינו יודע אפילו אם הוריהם בין החיים ולקח את הבנים אל הבית. בלילה, פרץ הגוי אל הבית, ירה והרג את שני הבנים במיטתם. כדורי הרצח אשר פילחו את גופות הילדים חדרו לרגליו של הסבא אשר הסתתר מתחת למיטת נכדיו. לימים, זכינו לביקור של הסבא אשר צלע עד יום מותו וכל פסיעה ופסיעה הזכירה לו את ליל הדמים.

____________________________________________________________

על הסיפורים האלה גדלתי ואני עושה הכל להנצחה ולחינוך לערכים.

לאחר השתלדלויות רבות, הצלחתי לשכנע את חברי ועדת שמות והנצחה העירונית, לקבוע את שם הגינה שברחוב נחלת-יצחק – "גינת יהדות ליטא".

ספר תורה מקלם ליטא, אשר הוסתר בכנסיה בזמן השואה, בידי נערה יהודיה מקלם, הגיע לאחר ששים שנה לישראל והוכנס לבית הכנסת של קהילת מעיינות בשכונת תלפיות בירושלים.   …ג'רוזלם פוסט – 30 ביוני 2002

הסבא מקלם, דמות רבנית מופלאה, מוכרת בכל עולם הישיבות. י.ר.

ראה "הַשִׂמְלָה" מאת יוסף רנרט