הרב משה אשר דורף \ אליקים רובינשטיין

לזכר הרב משה אשר דורף עליו השלום, זכר צדיק לברכה
י"ג אדר תשס"ו (יום השנה השלושים ושמונה לפטירת הרב דורף ע"ה)
בילדותי בגבעתיים זכיתי ללמוד תורה מפיו של הרב משה אשר דורף עליו השלום, איש חמודות, מלא וגדוש תורה וציוני נלהב, שלא זכה בחייו להערכה הראויה לו.
הרב דורף, איש קטן קומה ומאיר פנים, עטור זקן ולבוש בגד רבני, היה רבו של בית הכנסת של הפועל המזרחי בנחלת יצחק, הנושא כיום את שמו. לימים למדתי, כי היה ניכר בכשרונותיו עוד מנעוריו ברומניה. ובצד השתקעותו בתורה היה מראשוני הציונות הדתית במדינה בשנות העשרים והשלושים, וביתו היה מרכז רוחני לפעילות למען תורה וארץ ישראל. בעיניו לא היתה כל סתירה בין דבקותו החסידית ולבושו החרדי ובין הציונות שהיתה משוש חייו. הוא עלה ארצה באניית המעפילים "דוריאן ב'" בשנת ת"ש תוך כדי מלחמת העולם השניה, ולאחר טלולים במחנות מזרע ועתלית הגיעו הוא ורעייתו מרת אטי ע"ה לנחלת יצחק, ובהמשך קבעו מגוריהם בגבעתיים.
מרבית שנותיו בארץ הקודש הקדיש הרב דורף להרבצת תורה בתינוקות של בין רבן ובבני נוער. כך הכרתיו, כילד בשנות החמישים בגבעתיים, הרב דורף לימד ילדים ונערים תורה וגמרא בשיעורים משלימים. למדתי אז בבית הספר "אמונים" בגבעתיים, במרכז העיר. הרב דורף, שמגוריו היו בדירת שיכון צנועה ברחוב הפלמ"ח, קיים את שיעוריו ברובם בבית כנסת בנחלת יצחק בו כיהן כרב, ששכן אז בצריף קטן, כמעט מט לנפול, בשכונה מרובת רפתות (עד שהקיץ עליהן הקץ על-ידי מדיניות החלב של שר החקלאות משה דיין המנוח במחצית הראשונה של שנות השישים, והמקום הפך לאדמת בניה). חברי ואנכי היינו הולכים ממרכז גבעתיים לנחלת יצחק במה שנדמה אז כדרך ארוכה עד מאוד, ויושבים ללמוד מפי הרב דורף. קולו הנעים, עיניו הטובות וכפות ידיו החמות שבהן אחד בידיך, עודם זכורים לי גם כחלוף למעלה מיובל. את התלמידים שגילו נכונות, עניין ובקיאות בחומר היה מעודד גם בפרסים כספיים צנועים שניתנו במעטפות לבנות. אבי ר' מרדכי רובינשטיין עליו השלום, שהיה מפעילי הציבור הדתי בגבעתיים, והוקיר מאד את הרב דורף, היה מפציר תדיר בחברי ובי לכבדו וללמוד מלקחו. לא מובנים מאליהם היו הדברים בנחלת יצחק ובגעתיים של אותם ימים, על פי הרוח הכללית שנשבה, והרב דורף דומה ששחה לא מעט כנגד הזרם. איש ספר מובהק היה – זכורני הספרים הרבים שהיו בביתו, בכמות מרשימה במצב הימים ההם – היה לימים למנהל הספריה התורנית שהוקמה בגבעתיים, בצמוד לבית הכנסת של שכונת רמב"ם, אך לא האריך ימים.
שמורה עמי חוברת שהוצאה לזכרו, כנראה על-ידי בנו ר' אלימלך דורף ע"ה איש משכיל וחכם, למוד סבל וייסורים, שהלך לעולמו לפנים שנים אחדות. החוברת כוללת דברי הערכה לאב המנוח הן מעטו של האדמו"ר מסדיגורה ע"ה שאליו היו הוא ומשפחתו מקושרים, והן מעטם של אנשי הציונות הדתית, ובהם הרב כתריאל פישל טכורש ע"ה, חבר מועצת הרבנות הראשית, וכן מעטם של תלמידיו. כתב הרב טכורש על סגולותיו של הרב דורף כמרביץ תורה וכאוהב הארץ, והנה מדבריו: " אהבת ארץ ישראל בלהט חסידי אשר קיננה בלבו; עוד מימי נעוריו חתר והתגבר על כל הקשיים למען לעלות לארצו… ואהבתו זאת שהיתה עצורה בקרבו נתלבתה בלבת אש בוערה. דיבר, נאם והטיף למען ציון…" . ואמנם, השילוב שייצג הרב דורף, בין ציונות תוך דבקות בערכיה ובין אורח חיים חסידי ולהט חסידי, לא היה נפוץ גם באותם ימים רחוקים.
והנה קטע מדבריו שלו, של הרב דורף, מלפני שישים שנה – באייר תש"ו – בעניין אהבת תורה ועידוד לימודה של תורה. הדברים נכתבו, אכן, בשעה שקרנה של לימוד תורה בארץ ישראל לא היתה ברום המדרגה כפי שזכתה וזכינו ברבות הימים:
"חושבני כי חוץ לכל פעולותינו החשובות מאד מאד בכל ענפי החיים ביישוב יש לנו תפקיד חשוב ונעלה, אגואיסטי אולי אבל חשוב מאד, וזהו שכל אחד יחשוב לתקן ולשפר את האני הרוחני שלו על-ידי תיקון המידות, לעקור ולשרש מליבו כל טינה בלב נגד חברו ובכלל נגד כל אדם מישראל, להכניס ולהשריש בלב אהבה חיובית של טובה וחסד לכל יהודי, להשתתף בצערו ולשמוח בשמחתו ולהיות חדור גאוה והתפארות שהוא בן העם שקיבל תורת חיים ואהבת חסד מאת ה' . הפעולה החשובה הזאת יכולה להיעשות רק על-ידי קירבה תמידית לתורה. רחוק מן הבאר מוכרחים לסבול צמאון, אחרת אי אפשר. נפתח הגמרא ונלמד בכל מקום. נמצא חבר שלמד יותר, עליו מוטל לעורר ולהטריד את חבריו, לא לתת להם מנוחה – בואו ללמוד". הדברים מדברים בעדם. יהיו נא נר לזכרו ויהיו שפתיו דובבות.
ארשה לעצמי להציב גם יד, ולוא במשפטים אחדים, לבנו של המנוח. ר' אלימלך ע"ה, שהיה מבוגר ממני בכשש-שבע שנים (נולד דומני – מייד לאחר הגיעם של הוריו ארצה). הכרתיו מילדות. הוא התגבר על קשיים רבים בהתפתוחו והיה לתלמיד חכם, עורך וכותב, שאת ייסוריו – ייסורי גוף קשים ועמם ייסורי נפש – קיבל ברוח טובה, גם כשהיה באחרית ימיו סגי נהור, וייזכר לטובה אחי ד"ר אבי רובינשטיין יבל"א, שהיה בין המושיטים יד לסייע לו ולטפל בו בגוף וברוח.
הרב דורף, רעייתו מרת אטי ובנם ר' אלימלך ע"ה נקברו בבית העלמין נחלת יצחק. בבואי לבית עלמין זה, בו קבורים סבתי והורי עליהם השלום ובני משפחה נוספים, דודות ודורים, עובר אני ליד קבריהם של בני משפחת דורף; שמתי לב שעל מצבת קברו של ר' אלימלך במיוחד צבורות אבנים, וכנכראה יש הבאים להתפלל ליד ציונו. חבל על דאבדין.

לזכר הרב משה אשר דורף עליו השלום, זכר צדיק לברכה

י"ג אדר תשס"ו (יום השנה השלושים ושמונה לפטירת הרב דורף ע"ה)

בילדותי בגבעתיים זכיתי ללמוד תורה מפיו של הרב משה אשר דורף עליו השלום, איש חמודות, מלא וגדוש תורה וציוני נלהב, שלא זכה בחייו להערכה הראויה לו.

הרב דורף, איש קטן קומה ומאיר פנים, עטור זקן ולבוש בגד רבני, היה רבו של בית הכנסת של הפועל המזרחי בנחלת יצחק, הנושא כיום את שמו. לימים למדתי, כי היה ניכר בכשרונותיו עוד מנעוריו ברומניה. ובצד השתקעותו בתורה היה מראשוני הציונות הדתית במדינה בשנות העשרים והשלושים, וביתו היה מרכז רוחני לפעילות למען תורה וארץ ישראל. בעיניו לא היתה כל סתירה בין דבקותו החסידית ולבושו החרדי ובין הציונות שהיתה משוש חייו. הוא עלה ארצה באניית המעפילים "דוריאן ב'" בשנת ת"ש תוך כדי מלחמת העולם השניה, ולאחר טלולים במחנות מזרע ועתלית הגיעו הוא ורעייתו מרת אטי ע"ה לנחלת יצחק, ובהמשך קבעו מגוריהם בגבעתיים.

מרבית שנותיו בארץ הקודש הקדיש הרב דורף להרבצת תורה בתינוקות של בין רבן ובבני נוער. כך הכרתיו, כילד בשנות החמישים בגבעתיים, הרב דורף לימד ילדים ונערים תורה וגמרא בשיעורים משלימים. למדתי אז בבית הספר "אמונים" בגבעתיים, במרכז העיר. הרב דורף, שמגוריו היו בדירת שיכון צנועה ברחוב הפלמ"ח, קיים את שיעוריו ברובם בבית כנסת בנחלת יצחק בו כיהן כרב, ששכן אז בצריף קטן, כמעט מט לנפול, בשכונה מרובת רפתות (עד שהקיץ עליהן הקץ על-ידי מדיניות החלב של שר החקלאות משה דיין המנוח במחצית הראשונה של שנות השישים, והמקום הפך לאדמת בניה). חברי ואנכי היינו הולכים ממרכז גבעתיים לנחלת יצחק במה שנדמה אז כדרך ארוכה עד מאוד, ויושבים ללמוד מפי הרב דורף. קולו הנעים, עיניו הטובות וכפות ידיו החמות שבהן אחד בידיך, עודם זכורים לי גם כחלוף למעלה מיובל. את התלמידים שגילו נכונות, עניין ובקיאות בחומר היה מעודד גם בפרסים כספיים צנועים שניתנו במעטפות לבנות. אבי ר' מרדכי רובינשטיין עליו השלום, שהיה מפעילי הציבור הדתי בגבעתיים, והוקיר מאד את הרב דורף, היה מפציר תדיר בחברי ובי לכבדו וללמוד מלקחו. לא מובנים מאליהם היו הדברים בנחלת יצחק ובגעתיים של אותם ימים, על פי הרוח הכללית שנשבה, והרב דורף דומה ששחה לא מעט כנגד הזרם. איש ספר מובהק היה – זכורני הספרים הרבים שהיו בביתו, בכמות מרשימה במצב הימים ההם – היה לימים למנהל הספריה התורנית שהוקמה בגבעתיים, בצמוד לבית הכנסת של שכונת רמב"ם, אך לא האריך ימים.

שמורה עמי חוברת שהוצאה לזכרו, כנראה על-ידי בנו ר' אלימלך דורף ע"ה איש משכיל וחכם, למוד סבל וייסורים, שהלך לעולמו לפנים שנים אחדות. החוברת כוללת דברי הערכה לאב המנוח הן מעטו של האדמו"ר מסדיגורה ע"ה שאליו היו הוא ומשפחתו מקושרים, והן מעטם של אנשי הציונות הדתית, ובהם הרב כתריאל פישל טכורש ע"ה, חבר מועצת הרבנות הראשית, וכן מעטם של תלמידיו. כתב הרב טכורש על סגולותיו של הרב דורף כמרביץ תורה וכאוהב הארץ, והנה מדבריו: " אהבת ארץ ישראל בלהט חסידי אשר קיננה בלבו; עוד מימי נעוריו חתר והתגבר על כל הקשיים למען לעלות לארצו… ואהבתו זאת שהיתה עצורה בקרבו נתלבתה בלבת אש בוערה. דיבר, נאם והטיף למען ציון…" . ואמנם, השילוב שייצג הרב דורף, בין ציונות תוך דבקות בערכיה ובין אורח חיים חסידי ולהט חסידי, לא היה נפוץ גם באותם ימים רחוקים.

והנה קטע מדבריו שלו, של הרב דורף, מלפני שישים שנה – באייר תש"ו – בעניין אהבת תורה ועידוד לימודה של תורה. הדברים נכתבו, אכן, בשעה שקרנה של לימוד תורה בארץ ישראל לא היתה ברום המדרגה כפי שזכתה וזכינו ברבות הימים:

"חושבני כי חוץ לכל פעולותינו החשובות מאד מאד בכל ענפי החיים ביישוב יש לנו תפקיד חשוב ונעלה, אגואיסטי אולי אבל חשוב מאד, וזהו שכל אחד יחשוב לתקן ולשפר את האני הרוחני שלו על-ידי תיקון המידות, לעקור ולשרש מליבו כל טינה בלב נגד חברו ובכלל נגד כל אדם מישראל, להכניס ולהשריש בלב אהבה חיובית של טובה וחסד לכל יהודי, להשתתף בצערו ולשמוח בשמחתו ולהיות חדור גאוה והתפארות שהוא בן העם שקיבל תורת חיים ואהבת חסד מאת ה' . הפעולה החשובה הזאת יכולה להיעשות רק על-ידי קירבה תמידית לתורה. רחוק מן הבאר מוכרחים לסבול צמאון, אחרת אי אפשר. נפתח הגמרא ונלמד בכל מקום. נמצא חבר שלמד יותר, עליו מוטל לעורר ולהטריד את חבריו, לא לתת להם מנוחה – בואו ללמוד". הדברים מדברים בעדם. יהיו נא נר לזכרו ויהיו שפתיו דובבות.

ארשה לעצמי להציב גם יד, ולוא במשפטים אחדים, לבנו של המנוח. ר' אלימלך ע"ה, שהיה מבוגר ממני בכשש-שבע שנים (נולד דומני – מייד לאחר הגיעם של הוריו ארצה). הכרתיו מילדות. הוא התגבר על קשיים רבים בהתפתוחו והיה לתלמיד חכם, עורך וכותב, שאת ייסוריו – ייסורי גוף קשים ועמם ייסורי נפש – קיבל ברוח טובה, גם כשהיה באחרית ימיו סגי נהור, וייזכר לטובה אחי ד"ר אבי רובינשטיין יבל"א, שהיה בין המושיטים יד לסייע לו ולטפל בו בגוף וברוח.

הרב דורף, רעייתו מרת אטי ובנם ר' אלימלך ע"ה נקברו בבית העלמין נחלת יצחק. בבואי לבית עלמין זה, בו קבורים סבתי והורי עליהם השלום ובני משפחה נוספים, דודות ודורים, עובר אני ליד קבריהם של בני משפחת דורף; שמתי לב שעל מצבת קברו של ר' אלימלך במיוחד צבורות אבנים, וכנכראה יש הבאים להתפלל ליד ציונו. חבל על דאבדין.