האדון שפאק ושכונת שפאק

האדון שפאק ושכונת שפאק
את זה הסיפור כתב בזמנו הלל חפר (טפר) שעלה בשנת 1919 בהיותו בן שש שנים עם משפחתו באניה רוסלאן.
המשפחה גרה בשכונה הגרמנית ביפו ולאחר מכן בשרונה, כך שלאביו היו מכרים וקשרים בקרב הגרמנים. זה הרקע לבקשתו של האדון שפאק לסיוע בקניית האדמה.
את קובץ הזכרונות שכתב הלל טפר ז"ל קיבלתי מאחיו נחום (חומי) חפר.
_____________________________________________________
בתל-אביב הקטנה, כביפו, היה תחילה שירות הניקיון נעשה באמצעות חמורים ומחמרים, כאשר על החמור משני צדיו מונח ה"תורג" המסורתי, (מיכל דו צדדי מבד שקים או מחומרים יותר טובים). בטרם היות אריזות הפח, הקרטון והפלסטיק, היו כמויות האשפה הביתית קטנות ובהתאם – אמצעי פינויה. בתחילת שנות העשרים, עם גידול העיר תל-אביב, מסרה המועצה את הוצאת האשפה לידי מר שפאק שלצורך זה הקים צי של מספר עגלות, מובלות על ידי סוסים ופרדות.
האדון שפאק שם את עינו על שטח קרקע דרומי-מערבי לשרונה שהיה שייך לגרמנים ופנה לאבא שישפיע עליהם למכור לו אותו. מדובר היה בשטח של 200 דונם במחיר של 10 לירות לדונם, ואבא שאל את שפאק מה יהיה שכר טרחתו. שפאק הסיביריאק הסתכל על אבא וכמעט בגסות שאל: "א פונט א דונם איז גינוג פאר דיר?"  כלומר לירה לדונם תספק אותך? לירה לדונם – 10% מערך העסקה היה תשלום דמיוני למתווך שבדרך כלל קיבל 1% – 2% . עד חתימת העסקה בטאבו ועד שאבא קיבל את הסכום הגדול הוא היה בטוח שאדון שפאק מתלוצץ. הנני זוכר היטב את היום שאבא חזר מיפו. אמא ואני עמדנו ליד חלון הבית ואבא נפנף לאמא בחבילת שטרות – 200 לירות טבין ותקילין.
מאתיים הדונם שנקנו, נקראו בתחילה שכונת שפאק וכיום זה חלק מהשטח מזרחה משדרות רוטשילד ודרומה מהיכל התרבות.
שונות מאותה תקופה
באותה תקופה עבד אצלנו נער ערבי כבן 17 או 18 בשם עבדול עזיז. הוא גם עבר אתנו בשנת 1924 לרחוב עזרא. קנאתי בפיתה הגסה ובתבשיל החובזה שאמו היתה מביאה לו כארוחת צהרים ומדי פעם היינו עושים עסקת חליפין של הפיתה שלו תמורת לחם לבן שלי שהייתי מוציא מהבית.
באחר הימים נסענו אבא ואני בעגלה ליפו, בדרכנו חזרה לשרונה, התעכבנו ליד מחסן של סוחר תבואות שהיה בפינת רחוב הרצל ודרך יפו, במקום בו ניצב בעבר בית קרסו. אבא השאיר אותי במקום תוך הסבר שיבוא לאספני בהקדם לאחר שיסיים את עיסוקיו בסביבה. חיכיתי זמן רב מאוד ולבסוף החלטתי שכנראה אבא שכח אותי ונסע הביתה, והחלטתי לחזור לבד לשרונה.
הדרך היתה כולה בין שדות פתוחים לפרדסים, בתעלות ההשקיה הפתוחות שבצדי הדרך, התאסף חול דק. מאוד פחדתי ללכת לבד, איני יודע אם בגלל שאיש לא נראה בדרך או שמא אפגוש בבני אדם רעים. החלטתי שאם אחזיק ביד קפוצה קומץ מהחול שבתעלות המים, לא אנזק עד הגיעי הביתה, וכך היה! רק לאחר שעות, הגיע אבא לשרונה לאחר שחיפש אותי בכל מקום בסביבה בה השאיר אותי.
באחד הימים הבטיחה לי אמא שתיסע אתי לתל-אביב להראות לי אור חשמל. זכורני שישבנו בשדרות רוטשילד וחכינו שיחשיך ואז הראתה לי אמא את נורת החשמל שנראתה מאחד החלונות.
שתי אפיזודות קטנות מאותה תקופה עם הדוד אברשה הגדול ממני בשנה, אשר שהה אצלנו בשרונה לעתים לארח לי לחברה:
נסענו עם אבא בעגלת המשטח שלו ברחובות שרונה וקישטנו את דפנותיה בענפים שקטפנו מהעצים תוך כדי נסיעה. (הדוד אברשה היה  אז בן 10 או 11). כאשר העגלה עברה מתחת עץ פלפל, נאחז אברשה בענף עבה ואז נפל מהעגלה והתעלף. שום דבר רציני לא קרה לו, אך אני זוכר את הפחד הנורא שלי שמא ימות.
הערתי את הדוד אברשה. יום אחד כשהיה לבדו בביתנו בשרונה, בהיותו על המרפסת נטרקה הדלת והוא נשאר במאסר על המרפסת עד שחזרנו. הערצתי את גבורתו!  הוא ישב בשקט ולא בכה!
אחת החוויות המסעירות של אותם ימים היתה נסיעתי עם אבא בדו-אופנית שלנו משרונה לראשון-לציון בחגיגת יובל ה-40 שלה. הנני זוכר את הרחוב הראשי המקושט לכל אורכו עד בית הכנסת הגדול שם ניצבו שולחנות עם דברי מתיקה, פירות וחביות יין והכל חפשי לכל החוגגים.
בן הזקונים של "הדאדה דודל", איציק, היה גדול ממני במספר שנים. הוא היה שובב גדול, מה שבימינו היה מתואר כמופרע במקצת. בשנות השלושים לחייו נהרג מפגיעה של מכונית. איציק היה מתארח לעתים במשקנו בשרונה ומשתובב בהרגיזו את הפרות או את הסוס. באחר הימים בשחקנו בחצר, הוא נפל לבור הזבל של הרפת שעומקו היה יותר ממטר, אורכו ורוחבו כארבעה מטרים. עד היום אני זוכר את המחזה המסעיר והמשעשע כאחד, כאשר רק ראשו הציץ מתוך הזבל. איני זוכר את מי קראתי לעזרה וכן איני זוכר לגמרי את מלאכת נקויו. הייתי מתפלא מאד אם אמא עשתה זאת…

את זה הסיפור כתב בזמנו הלל חפר (טפר) שעלה בשנת 1919 בהיותו בן שש שנים עם משפחתו באניה רוסלאן.

המשפחה גרה בשכונה הגרמנית ביפו ולאחר מכן בשרונה, כך שלאביו היו מכרים וקשרים בקרב הגרמנים. זה הרקע לבקשתו של האדון שפאק לסיוע בקניית האדמה.

את קובץ הזכרונות שכתב הלל טפר ז"ל קיבלתי מאחיו נחום (חומי) חפר.

_____________________________________________________

בתל-אביב הקטנה, כביפו, היה תחילה שירות הניקיון נעשה באמצעות חמורים ומחמרים, כאשר על החמור משני צדיו מונח ה"תורג" המסורתי, (מיכל דו צדדי מבד שקים או מחומרים יותר טובים). בטרם היות אריזות הפח, הקרטון והפלסטיק, היו כמויות האשפה הביתית קטנות ובהתאם – אמצעי פינויה. בתחילת שנות העשרים, עם גידול העיר תל-אביב, מסרה המועצה את הוצאת האשפה לידי מר שפאק שלצורך זה הקים צי של מספר עגלות, מובלות על ידי סוסים ופרדות.

האדון שפאק שם את עינו על שטח קרקע דרומי-מערבי לשרונה שהיה שייך לגרמנים ופנה לאבא שישפיע עליהם למכור לו אותו. מדובר היה בשטח של 200 דונם במחיר של 10 לירות לדונם, ואבא שאל את שפאק מה יהיה שכר טרחתו. שפאק הסיביריאק הסתכל על אבא וכמעט בגסות שאל: "א פונט א דונם איז גינוג פאר דיר?"  כלומר לירה לדונם תספק אותך? לירה לדונם – 10% מערך העסקה היה תשלום דמיוני למתווך שבדרך כלל קיבל 1% – 2% . עד חתימת העסקה בטאבו ועד שאבא קיבל את הסכום הגדול הוא היה בטוח שאדון שפאק מתלוצץ. הנני זוכר היטב את היום שאבא חזר מיפו. אמא ואני עמדנו ליד חלון הבית ואבא נפנף לאמא בחבילת שטרות – 200 לירות טבין ותקילין.

מאתיים הדונם שנקנו, נקראו בתחילה שכונת שפאק וכיום זה חלק מהשטח מזרחה משדרות רוטשילד ודרומה מהיכל התרבות.

שונות מאותה תקופה

באותה תקופה עבד אצלנו נער ערבי כבן 17 או 18 בשם עבדול עזיז. הוא גם עבר אתנו בשנת 1924 לרחוב עזרא. קנאתי בפיתה הגסה ובתבשיל החובזה שאמו היתה מביאה לו כארוחת צהרים ומדי פעם היינו עושים עסקת חליפין של הפיתה שלו תמורת לחם לבן שלי שהייתי מוציא מהבית.

באחר הימים נסענו אבא ואני בעגלה ליפו, בדרכנו חזרה לשרונה, התעכבנו ליד מחסן של סוחר תבואות שהיה בפינת רחוב הרצל ודרך יפו, במקום בו ניצב בעבר בית קרסו. אבא השאיר אותי במקום תוך הסבר שיבוא לאספני בהקדם לאחר שיסיים את עיסוקיו בסביבה. חיכיתי זמן רב מאוד ולבסוף החלטתי שכנראה אבא שכח אותי ונסע הביתה, והחלטתי לחזור לבד לשרונה.

הדרך היתה כולה בין שדות פתוחים לפרדסים, בתעלות ההשקיה הפתוחות שבצדי הדרך, התאסף חול דק. מאוד פחדתי ללכת לבד, איני יודע אם בגלל שאיש לא נראה בדרך או שמא אפגוש בבני אדם רעים. החלטתי שאם אחזיק ביד קפוצה קומץ מהחול שבתעלות המים, לא אנזק עד הגיעי הביתה, וכך היה! רק לאחר שעות, הגיע אבא לשרונה לאחר שחיפש אותי בכל מקום בסביבה בה השאיר אותי.

באחד הימים הבטיחה לי אמא שתיסע אתי לתל-אביב להראות לי אור חשמל. זכורני שישבנו בשדרות רוטשילד וחכינו שיחשיך ואז הראתה לי אמא את נורת החשמל שנראתה מאחד החלונות.

שתי אפיזודות קטנות מאותה תקופה עם הדוד אברשה הגדול ממני בשנה, אשר שהה אצלנו בשרונה לעתים לארח לי לחברה:

נסענו עם אבא בעגלת המשטח שלו ברחובות שרונה וקישטנו את דפנותיה בענפים שקטפנו מהעצים תוך כדי נסיעה. (הדוד אברשה היה  אז בן 10 או 11). כאשר העגלה עברה מתחת עץ פלפל, נאחז אברשה בענף עבה ואז נפל מהעגלה והתעלף. שום דבר רציני לא קרה לו, אך אני זוכר את הפחד הנורא שלי שמא ימות.

הערתי את הדוד אברשה. יום אחד כשהיה לבדו בביתנו בשרונה, בהיותו על המרפסת נטרקה הדלת והוא נשאר במאסר על המרפסת עד שחזרנו. הערצתי את גבורתו!  הוא ישב בשקט ולא בכה!

אחת החוויות המסעירות של אותם ימים היתה נסיעתי עם אבא בדו-אופנית שלנו משרונה לראשון-לציון בחגיגת יובל ה-40 שלה. הנני זוכר את הרחוב הראשי המקושט לכל אורכו עד בית הכנסת הגדול שם ניצבו שולחנות עם דברי מתיקה, פירות וחביות יין והכל חפשי לכל החוגגים.

בן הזקונים של "הדאדה דודל", איציק, היה גדול ממני במספר שנים. הוא היה שובב גדול, מה שבימינו היה מתואר כמופרע במקצת. בשנות השלושים לחייו נהרג מפגיעה של מכונית. איציק היה מתארח לעתים במשקנו בשרונה ומשתובב בהרגיזו את הפרות או את הסוס. באחר הימים בשחקנו בחצר, הוא נפל לבור הזבל של הרפת שעומקו היה יותר ממטר, אורכו ורוחבו כארבעה מטרים. עד היום אני זוכר את המחזה המסעיר והמשעשע כאחד, כאשר רק ראשו הציץ מתוך הזבל. איני זוכר את מי קראתי לעזרה וכן איני זוכר לגמרי את מלאכת נקויו. הייתי מתפלא מאד אם אמא עשתה זאת…