פְּגִישָׁה עִוֶרֶת עם מוסא אשד, מאת יוסי רנרט

מוּסַא אֶשֶׁד
פְּגִישָׁה עִוֶרֶת  שֵׁסוֹפַה חִיּוּך / יוֹסִי רֶנֶרְט
הַיִּפָּגְשׁוּ שְׁנַיִּם בִּלְתִּי אִם נוֹעַדוּ, אצלנו בנחלתו של יצחק יִפַּגְשׁוּ גם יפגשו. לאותו מקום הגענו שְׁנַיִּם, האחד כהרגלו והשני בטעותו.
אני כמנהגי בא לבית העלמין – הוא בית אבי, אשר בְּהִלַקְחֹו לישיבה של מעלה באתי אני לזה העולם בערבו של אותו היום.
משמאל, מוסא אשד 15.4.48
ומיהו זה אשר אותו פגשתי במקרה או שלא, באותו ערב צועד מולי בין המצבות, זאת תדעו מיד. אך ראשית אתאר דמותו – איש זקן, יפה תואר, חייכן ומוצק. עיניו הטובות כחולות כים, בלוריתו לבנה והוא מחייך. והחיוך מזמין ואוהב ואני אליו כך אומר כחושש מן ההחמצה, שהרי עוד דקה אותי הוא עובר "יש לי הרגשה שאתה רוצה לומר לי משהו", כך בלי היסוס והוא מושיט אלי את ידו ומאז תקיעת כף זו – הסכם חברות היא בינו לביני. ואני לעולם לא אשכח את זו הפגישה.
ואני לו אז סיפרתי על המוזיאון שהקמתי בנחלת-יצחק ועל הרב יצחק אלחנן שעל שמו השכונה והצבעתי על האנדרטאות לשואה שאותן שיפצתי. כל אותו הזמן, מוסא זה את  ידי לא עזב והוא משכני
לשבת על המדרגה ליד נרצחי "אלטלנה" וסיפר לי על הטעות שעשה בהגיעו לאותו מקום יום לפני המועד. בתפקידו כראש הטקס בארגון ותיקי ההגנה, הוא הקדים ובא לאזכרה שעורך חיל הים לנופלי המחלקה הימית אשר צורפו לפעולה של גבעתי, באותם ימים של מלחמת הקוממיות בקרב על בית-עפה שליד נגבה.
והוא מספר לי על פעולותיו כסייר וכקצין מודיעין ואיך גילה הוא את הנתיב לירושלים שנודע כ"דרך בורמה" ואני לו מספר שמפקד המחלקה הימית שנהרג הוא בן נִינּוֹ של הרב יצחק אלחנן.
כך ישבנו שעות עד הערב, הבטחנו זה לזה לעבוד בשיתוף פעולה להנצחת הנופלים וניגשנו למכוניתו.
"חכה" אמר הוא לי, הוציא את ספר הגדוד, גדוד 54 בגבעתי וכתב לי הקדשה בזו הלשון:
ליוסי  אוהב ארץ ישראל  בהוקרה מוסא אשד
קמ"ן 54 בתש"ח.
למחרת נפגשנו שוב באזכרה, מוסא הכיר לי את ותיקי הגדוד והמליץ עלי כעוסק בתיעוד.
נפרדנו כחברים בתקוה לפעילות משותפת אך זה היתה פגישתנו האחרונה.
מספר שבועות לאחר מכן, במהלך ההכנות לטכס שעליו עמל, בטרם נפתחו הדלתות, כרע מוסא הגיבור ונפל.
בטכס שנערך לכבודו ביום השלושים באולם מלא מפה לפה, הבנתי איזה אדם חיובי ורב פנים היה מוסא.
ביום השנה עליתי אל קברו יחד עם חבריו אוהביו. שם בבית עולמו חייכה אלי בתו וקראה "יוסי". החיוך הטוב הזכיר לי את מוסא אך לא ידעתי איך ידעה. דקות ארוכות צפיתי בה עד שקרני השמש מבעד שיערה הבליטו את שארית הג'ינג'י של נערותה ויחד עם ריסיה היפות נזכרתי בדמותה, הרי זו אותה נערה, לימים חַיֶּלֶת אשר עם התיק שעל גבה מיהרה לחנותי שהיתה ליד ביתה לקנות תמרוקים, ככל נערה.
אכן עולם קטן…

הַיִּפָּגְשׁוּ שְׁנַיִּם בִּלְתִּי אִם נוֹעַדוּ, אצלנו בנחלתו של יצחק יִפַּגְשׁוּ גם יפגשו. לאותו מקום הגענו שְׁנַיִּם, האחד כהרגלו והשני בטעותו.

אני כמנהגי בא לבית העלמין – הוא בית אבי, אשר בְּהִלַקְחֹו לישיבה של מעלה באתי אני לזה העולם בערבו של אותו היום.

משמאל, מוסא אשד 15.4.48

משמאל, מוסא אשד 15.4.48

ומיהו זה אשר אותו פגשתי במקרה או שלא, באותו ערב צועד מולי בין המצבות, זאת תדעו מיד. אך ראשית אתאר דמותו – איש זקן, יפה תואר, חייכן ומוצק. עיניו הטובות כחולות כים, בלוריתו לבנה והוא מחייך. והחיוך מזמין ואוהב ואני אליו כך אומר כחושש מן ההחמצה, שהרי עוד דקה אותי הוא עובר "יש לי הרגשה שאתה רוצה לומר לי משהו", כך בלי היסוס והוא מושיט אלי את ידו ומאז תקיעת כף זו – הסכם חברות היא בינו לביני. ואני לעולם לא אשכח את זו הפגישה.

ואני לו אז סיפרתי על המוזיאון שהקמתי בנחלת-יצחק ועל הרב יצחק אלחנן שעל שמו השכונה והצבעתי על האנדרטאות לשואה שאותן שיפצתי. כל אותו הזמן, מוסא זה את  ידי לא עזב והוא משכני

לשבת על המדרגה ליד נרצחי "אלטלנה" וסיפר לי על הטעות שעשה בהגיעו לאותו מקום יום לפני המועד. בתפקידו כראש הטקס בארגון ותיקי ההגנה, הוא הקדים ובא לאזכרה שעורך חיל הים לנופלי המחלקה הימית אשר צורפו לפעולה של גבעתי, באותם ימים של מלחמת הקוממיות בקרב על בית-עפה שליד נגבה.

והוא מספר לי על פעולותיו כסייר וכקצין מודיעין ואיך גילה הוא את הנתיב לירושלים שנודע כ"דרך בורמה" ואני לו מספר שמפקד המחלקה הימית שנהרג הוא בן נִינּוֹ של הרב יצחק אלחנן.

כך ישבנו שעות עד הערב, הבטחנו זה לזה לעבוד בשיתוף פעולה להנצחת הנופלים וניגשנו למכוניתו.

"חכה" אמר הוא לי, הוציא את ספר הגדוד, גדוד 54 בגבעתי וכתב לי הקדשה בזו הלשון:

ליוסי  אוהב ארץ ישראל  בהוקרה מוסא אשד

קמ"ן 54 בתש"ח.

למחרת נפגשנו שוב באזכרה, מוסא הכיר לי את ותיקי הגדוד והמליץ עלי כעוסק בתיעוד.

נפרדנו כחברים בתקוה לפעילות משותפת אך זה היתה פגישתנו האחרונה.

מספר שבועות לאחר מכן, במהלך ההכנות לטכס שעליו עמל, בטרם נפתחו הדלתות, כרע מוסא הגיבור ונפל.

בטכס שנערך לכבודו ביום השלושים באולם מלא מפה לפה, הבנתי איזה אדם חיובי ורב פנים היה מוסא.

ביום השנה עליתי אל קברו יחד עם חבריו אוהביו. שם בבית עולמו חייכה אלי בתו וקראה "יוסי". החיוך הטוב הזכיר לי את מוסא אך לא ידעתי איך ידעה. דקות ארוכות צפיתי בה עד שקרני השמש מבעד שיערה הבליטו את שארית הג'ינג'י של נערותה ויחד עם ריסיה היפות נזכרתי בדמותה, הרי זו אותה נערה, לימים חַיֶּלֶת אשר עם התיק שעל גבה מיהרה לחנותי שהיתה ליד ביתה לקנות תמרוקים, ככל נערה.

אכן עולם קטן…