כך נוצר מוזיאון בנחלת-יצחק \ מאת יוסי רנרט

במלאת שמונים לנחלה פרסמתי הודעה בזו הלשון: כאן חומר נאסף להקמת תערוכה על תולדות השכונה, דרושים מסמכים, תמונות ועדויות על קורות אותם ימים בהם פרות געו כאן, קרקרו תרנגולות, ערבים ירו כאו, נחפרו הבארות.

השמועה עשתה כְּנַפַיִּם והגיעו עדויות על חלב במים, שוק שחור והלשנות. איך נבנה הגשר וסיפור השטפונות. והתעש בהסתר של ארגון "ההגנה", הברזל הכין פה ונכון למלחמה.

התאסף ובא החומר ורבו העדויות ואני מוֹסָד הָיִיתִי לתעד את הקורות. והיו יושבים עת ערב ותיקים וגם חוקרים והיו כותבים בלי הרף זִכְרוֹנוֹת וְסִפּוּרִים.

אספר על איש אחד, זָקֵן אדום-פָּנִים חציו כֶּתֶם לֵדָתוֹ וְיִתְרוֹ בכעסו והוא ניצב עת ערב בכניסה, מאחוריו והיא מרעדת זו אִשְׁתוֹ הַמִסְכֵּנַה. הזקן על הסף תקוע, בכעסו רושפות עיניו וזועק בשאלה הוא, או שואל בזעקה "למה לא כותבים על תעש, בַּחָרוּת-סוציאליסטית וּמַפְלַ"ן? ובמה בדיוק אתם עוסקים כאן, יְשוּבִים ליד השולחן?

יַדִי עַל כְתֵפוֹ הִנַחְתִי מְנַסֶה להרגיעו, אבל הוא ממשיך לרתוח ולא נח מִזַעַפּוֹ.

ספר התעש אני מראה לו, והוא-בכעסו. תמונות תעש על הקיר, והאיש בזעמו.

זה הזקן נחוש כפלד, כמו אז בטרם מדינה

עת חִשֵׁל הוא הברזל ויצר כלי מלחמה.

אדום לוהט הוא כברזל המלובן

בטרם הכות פטיש עלי סדן

והאיש במילותיו מַכֶּה

ואדום הוא גון פניו

עד אותו הרגע

בו על קיר ראה תמונה,

אז בקול חלש קרא הוא –

זה אני והמכונה.

נִרְגַע חָרַשׁ הַבַּרְזֶל

הסמיק האודם על פניו

מחושל יצא וגם רגוע

מאש לא-צורך עצביו.

והעירייה?

לבקשתי הסכימה גם הקימה

אנדרטאות ברונזה לתאר

גבורת התעש – "הגנה"

שפעל אז בהסתר

כאן אצלנו בשכונה.

שאלה אחת פתוחה נשארה, הבחרות הסוציאליסטית, מה פשרה?

שאלתי את הזקנים, וכך נודע לי על קיבוץ הבחרות הסוציאליסטית אשר פעל בגבעתיים, מזרחית לבית הקברות ואח"כ עבר צפונה והקים את קיבוץ גליל-ים*.

בקיבוץ בגבעתיים פעל גם תעש במחתרת של ארגון "ההגנה" עד אותו פיצוץ בו נהרג נער מבני-ברק וגבר משכונת בורוכוב. בתעש עבדו גם חברות מקיבוץ נוסף שהיה בתוך בית הקברות.

סיפור אחד מוביל לסיפור שני וכך מתרחבת היריעה וגדל האוסף.

הקיבוץ אשר בבית הקברות פעל נקרא תחלה "קבוץ ארצישראלי א' השומר הצעיר – שכונת בורוכוב" שם ארוך,כך גם סיפורו.

בְּעַלוֹתּוֹ לעמק בית-שאן כחלוץ לחומה ומגדל, נקבע לו שם חדש – ניר דוד (תל-עמל).

אני עוד הספקתי לצלם בסרט שנים מדור המיסדים.

בַּעִיתֹונִים כתבו רבות על המוזיאון שלי ונתנו לו פרסומו.

הפרסום הוליד קנאה

קנאת-סופרים כאן לברכה

והעירייה?

ממני ראתה וכמוני עשתה, בקנאתה.

מסמכים וגם תמונות אספה

ובמלאת לתל-אביב מאה,

בנוצות זרים מוזיאון הקימה, לתפארתה.

ואותי, הס פן תעירה

בחגה אף לא הזכירה.

זו הסבתא בת מאה

לפרגן עוד לא למדה.

* בערך במקום בו הוקם הקיבוץ, פרץ צבאו של הגנרל אלנבי את קוי התורכים                  במלחמת העולם הראשונה ופרשיו פרצו צפונה ומוטטו את האויב. זה היה קרב      הפרשים האחרון בהיסטוריה.