כי האדם עץ השדה \ מאת יוסי רנרט

כי האדם עץ השדה/ מאת יוסי רנרט
ראיון עם זָקֵן – חוויה מיוחדת
הזקן, אצלו כל משפט משול לחריש. תלמי פניו צופנים סיפורים עַברוּ והסיפורים עולים כמו התפודים הנשלפים מן האדמה בַּעבוֹר מכונת הקטיף, והסיפור כמו אותו תפוח אדמה גלוי לעין כל ומחכה למלקט.
הזקן משול לגזע עץ, סיפוריו לענפים ידמו, אלה גם אלה מתפצלים וחוזרים ומשתלבים זה בזה.
הזיכרונות לעלים ידמו, משנים צבעים וצורה וסופם נשירה.
זאת למדתי מהַנִסָּיוֹן: זקן יש לדובב בנועם, ביחידות וברוגע. כל כך למה, כי בשבתו עם חבריו או עם משפחתו, יהסס למסור את גרסתו. החברים תמיד זוכרים מעט אחרת ונתפסים לזוטות ולמשפחתו כבר נמאס לשמוע.
אם היום מתאים והאווירה נינוחה, שאל שאלתך הראשונה על מעשה שהיה, והוא הזקן יקח נשימה או יטבול העוּגִיָּה בתה ויחזור בקול על השאלה, פה ושם הוא ישלב משפט באידיש או בערבית, יתבל בהלצה ובמקומות הרגישים גם יחליק איזו קריצה.
כך לדוגמה עם תשאל איך היה בצבא, תראה פתאום איך פניו יעורו, גופו יזדקף קמעה כמו להצדעה ודומה שחולצתו והַסוּדר הופכים גונם לחאקי. ואז יאַחֵז בסיפור כמו במשלט ויספר פרטים קטנים מתוך המכלול כאילו היה זה אתמול ולא חשוב יהיה סיפור הקרב ואיך השתלב קרב זה במערכה כולה. מה שיסופר אחרי ששים שנה יהא מאד בנאלי, כמו – "בהתקפה אבד לי השעון" או – "היתושים שם על הגבעה, היו גדולים כחרגולים".
פוטו טל
ברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב ליד מצודת זאב. המקום משמש למפגש לוחמים יומיומי. החנות מזמן לא פעילה, שרידי הללוחמים של גבעתי וממלחמת השחרור באים,  מסַפּרִים ועוזבים.
לוחמי עבר בהתכנסם יחד, לא תבין אתה האחד מן הצד את שיגם ואת שיחם. העברית של אז והטעם של פעם דבוקים ללשונם וטבועים בדמם.
בהזכירם את צֶ'רַה, איך ישב על הג'יפ הם יודעים במי מדובר כמו אז בכיבוש אותו הכפר, שעל אף שנמחק שמו מזיכרונם, מהלך הקרב שמור במוחם כאילו היה פסגת פעילותם. רק הפרטים הקטנים הם נושאי הויכוח שאף פעם לא נגמר – כמו צלפים ירו מצריח המסגד ומי השחיל רימון והשתיקם לעד.
והם דומים עכשיו בגילם המאוחר לאבותיהם מן הגולה.
ואני שואל את עצמי – האם כך אראה גם אני?
אז יוציא אחד את ספר הגדוד להראותך את הבחורים, הבלוריות והסטנים. מה לעשות, עברו ששים שנה.
והשתקן בחבורה בפינתו אז ילחש (וזה כבר קרה) "אתמהה, מזה שעה שלועס אני את הַלחמנִיָּה והיא לא נמסה", רק עתה התחוור לי ששכחתי את שיני בבית.

ראיון עם זָקֵן – חוויה מיוחדת

הזקן, אצלו כל משפט משול לחריש. תלמי פניו צופנים סיפורים עַברוּ והסיפורים עולים כמו התפודים הנשלפים מן האדמה בַּעבוֹר מכונת הקטיף, והסיפור כמו אותו תפוח אדמה גלוי לעין כל ומחכה למלקט.

הזקן משול לגזע עץ, סיפוריו לענפים ידמו, אלה גם אלה מתפצלים וחוזרים ומשתלבים זה בזה.

הזיכרונות לעלים ידמו, משנים צבעים וצורה וסופם נשירה.

זאת למדתי מהַנִסָּיוֹן: זקן יש לדובב בנועם, ביחידות וברוגע. כל כך למה, כי בשבתו עם חבריו או עם משפחתו, יהסס למסור את גרסתו. החברים תמיד זוכרים מעט אחרת ונתפסים לזוטות ולמשפחתו כבר נמאס לשמוע.

אם היום מתאים והאווירה נינוחה, שאל שאלתך הראשונה על מעשה שהיה, והוא הזקן יקח נשימה או יטבול העוּגִיָּה בתה ויחזור בקול על השאלה, פה ושם הוא ישלב משפט באידיש או בערבית, יתבל בהלצה ובמקומות הרגישים גם יחליק איזו קריצה.

כך לדוגמה עם תשאל איך היה בצבא, תראה פתאום איך פניו יעורו, גופו יזדקף קמעה כמו להצדעה ודומה שחולצתו והַסוּדר הופכים גונם לחאקי. ואז יאַחֵז בסיפור כמו במשלט ויספר פרטים קטנים מתוך המכלול כאילו היה זה אתמול ולא חשוב יהיה סיפור הקרב ואיך השתלב קרב זה במערכה כולה. מה שיסופר אחרי ששים שנה יהא מאד בנאלי, כמו – "בהתקפה אבד לי השעון" או – "היתושים שם על הגבעה, היו גדולים כחרגולים".

פוטו טל

ברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב ליד מצודת זאב. המקום משמש למפגש לוחמים יומיומי. החנות מזמן לא פעילה, שרידי הללוחמים של גבעתי וממלחמת השחרור באים,  מסַפּרִים ועוזבים.

לוחמי עבר בהתכנסם יחד, לא תבין אתה האחד מן הצד את שיגם ואת שיחם. העברית של אז והטעם של פעם דבוקים ללשונם וטבועים בדמם.

בהזכירם את צֶ'רַה, איך ישב על הג'יפ הם יודעים במי מדובר כמו אז בכיבוש אותו הכפר, שעל אף שנמחק שמו מזיכרונם, מהלך הקרב שמור במוחם כאילו היה פסגת פעילותם. רק הפרטים הקטנים הם נושאי הויכוח שאף פעם לא נגמר – כמו צלפים ירו מצריח המסגד ומי השחיל רימון והשתיקם לעד.

והם דומים עכשיו בגילם המאוחר לאבותיהם מן הגולה.

ואני שואל את עצמי – האם כך אראה גם אני?

אז יוציא אחד את ספר הגדוד להראותך את הבחורים, הבלוריות והסטנים. מה לעשות, עברו ששים שנה.

והשתקן בחבורה בפינתו אז ילחש (וזה כבר קרה) "אתמהה, מזה שעה שלועס אני את הַלחמנִיָּה והיא לא נמסה", רק עתה התחוור לי ששכחתי את שיני בבית.