ביהח"ר ואגנר של הטמפלרים ביפו/ מאת גלעד כספי

1. משפחת ואגנר היתה אחת המשפחות החשובות בקרב אלפי הגרמנים הטמפלרים שהתיישבו בארץ-ישראל מאז שנות ה-60 של המאה ה-19 . בית חרושת שהקימו האחים ואגנר ב-1892 , בסמוך לנוה צדק, היווה גרעין להתפתחותה מאז 1903 של מושבה טמפלרית חדשה, שנקראה רשמית ולהאללה, אך היתה ידועה בציבור גם כ"שכונת ואגנר".

2. בית החרושת היה מפעל חלוצי בארץ בתחום המיכון.  הוא התמחה ביצור ובהתאמה של מכונות ואביזרי מתכת שונים, ובין השאר ייצג את בית החרושת הגרמני הנודע "דויטשה מוטורן". היתה לו תרומה מיוחדת בהפצת השימוש במנועים לצורכי השקיה. כבר במלה"ע הראשונה נחשב כמפעל אסטרטגי של מדינות הציר דאז, ועל כן הופגז מן הים על ידי ספינת תותחים צרפתית.

3. ביחסים התקינים למדי בין הואגנרים, והמטמפלרים בכלל, לבין הישוב העברי התחוללה פנית בעקבות עלית הנאציזם בגרמניה. רבים – ואולי רוב הטמפלרים – הצטרפו למפלגה הנאצית, הזדהו עם משטרו של היטלר ומדיניותו האנטישמית ונרתמו לעזור לו, הלכה למעשה. כ"כ סייעו לגורמים ערביים לאומנים, לרבות בתקופת המאורעות נגד הישוב העברי בשנים 1936 – 1939 . בני משפחת ואגנר נמנו על הטמפלרים הנאצים, הבכיר שבהם, גוטהילף ואגנר, שנשא את התואר בִּירְגֵמַייסְטֶר (ראש עיריה) של יפו ושרונה, אף הצהיר באוקטובר 1935 כי מטרת הנאציזם זהה עם דעתם של בני העדה הטמפלרית.

4. לאחר פרוץ מלה"ע השניה התעורר אצל השלטונות הבריטים החשש המוצדק – שהטמפלרים מיועדים לשמש גַיִּס חמישי, אם וכאשר הצבא הגרמני יתקוף את ארץ ישראל. מכל מקום, כל הטמפלרים נעצרו, חלקם הוגלו לאוסטרליה, וְיִתְרַם הושׂמו במחנות מעצר בארץ.

5. פחות חשנה לאחר תום מלה"ע השניה, ולמרות שהתחוורו יותר ויותר מימדי השואה, הסתמנה אצל ממשלת בריטניה כוונה להתיר לטמפלרים לחזור ולנהל חיים שגרתיים בארץ ישראל, והוחל בביצוע הדרגתי של מדיניות זאת. הדבר נתפס על ידי הישוב העברי כמהלך עויין נוסף מצד הבריטים, שנועד לחזק את הגורמים האנטי יהודיים בארץ, תוך התעלמות גסה מרגשות העם שכה סבל מהנאצזם.

6. במסגרת המאבק שנוהל על ידי מוסדות הישוב נגד המדיניות הבריטית האמורה, הוחלט להתרות במפגיע בשלטונות המנדט וגם בגרמנים שבני העם היהודי לא ירשו לגרמנים לשוב ולהתנחל בארץ. לפיכך הטילה "ההגנה" על עמירם בלינקוב לתכנן את חיסולו של גוטהילף ואגנר, שהבריטים איפשרו לו לפתוח מחדש את בית החרושת שלו וגם לנסוע במכוניתו הפרטית, בלווית שוטר מזויין, ממקום מעצרו במושבה הגרמנית ווילהלמה (כיום – בני עטרות) גם "לסידורים" במשרדי הממשלה בתל-אביב וביפו. עמירם בלינקוב לא זכה לחזות בהתגשמות תוכניתו, משום שנהרג ב-22.2.46 יחד עם שלושה מחבריו, בהתקפה שביצעה "ההגנה" נגד מטה המשטרה הבריטית בשרונה (לזכרם נקרא "רחוב הארבעה" בגבולה הדרומי של הקריה, לשעבר שרונה).

7. ב-22.3.46 הוצב לוואגנר מארב על ידי אנשי הפלמ"ח באזור רחוב לבנדה בתל-אביב, בסמוך לקרנות הרחוב עם רחוב לוינסקי ועם דרך סלמה (כיום שלמה). כשהגיעה לשם מכוניתו של ואגנר הם עצרו אותה, ניטרלו שוטר ערבי חמוש וכן מלווה גרמני, ירו בוואגנר והרגוהו. למחרת בישר "קול ישראל" – תחנת השידור המחתרתית של "ההגנה" – כי "הנאצי הידוע" גוטהילף ואגנר הוצא להורג, והשלטונות הוזהרו, כי לא יותר לכף רגלו של נאצי לדרוך עוד על אדמת ארץ-ישראל. בעקבות זאת ומהלכים נוספים, נסוגו בהם הבריטים מכוונתם לאפשר את שובם של הטמפלרים למושבותיהם בארץ-ישראל.

8. הערות:

א. באתר של בית החרושת ואגנר, ברחוב אילת מס' 61 היה ממוקם, שנים הרבה לאחר הארועים דלעיל, מתחם בית החרושת נחושתן.

ב. אחד הביטויים לקשרים ההדוקים בין המשטר הנאצי לבין משפחת ואגנר היה מברק ברכה אישי ששיגר הצורר היטלר לחתונת הכסף של גיאורג ווילהלמינה ואגנר.

ג. בין המקורות עליהם נסמכת הסקירה דלעיל:

1. ספר תולדות ההגנה/ממאבק למלחמה, כרך ד', חלב ב', עמ' 1317.

2. ספרים מאת חביב כנען, שכבת הרבה על הגרמנים בארץ-ישראל בתקופה הנאצית, ובמיוחד ספרו: הגייס החמישי – הגרמנים בארץ- ישראל בשנים 1933 – 1948 .

3. יוסי בן ארצי/מגרמניה לארץ הקודש – התיישבות הטמפלרים בארץ ישראל.

4. ספרים של אלכס כרמל, ובמיוחד: מושבות הטמפלרים.

5. עופר רגב/טיול קטן בעיר גדולה.

ד. מכתבה על דן פרופר ב"מעריב" סופשבוע, עמ' 17 מ-21.4.06 עולה, כי מכונה לעשית איטריות שנרכשה בבית החרושת ואגנר שימשה את בית החרושת "אסם" בראשית דרכו בארץ. בסוף שנות ה-30 .

נ ס פ ח/ יוסי רנרט

מערכת המוזיאון מוסיפה פרטים מתוך מסמכים מקוריים:

גבולה הדרומי של נחלת-יצחק בעת הקמתה היה פרדס ואגנר, היום רחוב תוצרת הארץ.

ציוד לבארות של המושבה נקנה ואף תוקן בבית החרושת של ואגנר.

בשנת 1929 ירו פורעים ערבים, מתוך הפרדסים של הגרמנים הטמפלרים ובעידודם, על הנוסעים בכביש יפו – פתח תקוה ועל המושבה נחלת-יצחק.

הדבר גרם לעזיבה זמנית של אנשי המושבה עם בהמותיהם ולהתבצרות בשכונת בורוכוב הסמוכה.

במכתב מיום 03.12.1929 (לאחר הפרעות), כתב אלחנן ביצ'יק מראשוני המתיישבים בנחלת יצחק אל קרובו בניו יורק, בית היתר:

"מרוִיח אני בזיעת אפי בלי שום קנוניות ודרכים עקלקלות ומוצא חן בעיני החיים פה, כל הדר בארץ ישראל, דומה כאילו יש לו אלוה".

"פה מרגיש אתה יותר בעל בית, ועל אף הפרעות שהיו, זה לא כמו פוגרום – מלחמה.

התכוננו למלחמה להיהרג ולהרוג, מצב רוח אחר לגמרי וזה מפעולות הארץ".

גבולה המערבי של המושבה נחלת-יצחק בעת קניית האדמה, היה וואדי מוסררה (נתיבי איילון של היום). הקטע הדרוש לבניית הגשר והדרך עד כביש יפו – פתח תקוה היו בבעלות הגרמני פריץ קיבלר משרונה.

הגרמנים, מתוך שנאה וצרות עין לא הסכימו למכור את קטע הדרך הדרוש לצורך זה ואף תקעו יתדות ברזל במקום.

במבצע חשאי ובממון רב הצליחו יוסף זימן וישראל טייבר לקנות את האדמה, להסוות את הקניה ולשמרה בסוד עד רישום הקרקע בספרי האחוזה. (העתק חוזה המכירה נמצא אצלי בארכיון י.ר)

עם העברת הבעלות בנתה חברה קדישא את הגשר ותושבי נחלת יצחק מימנו את סלילת הכביש הראשי עד בית הקברות.

לצורך מימון סלילת הכביש מכרו מתיישבי נחלת יצחק בהפסד ממון רב שטח אדמה בן 19 דונם להקמת מפעל "יצהר".

הקמת מפעל "יצהר" הביאה להקמת מפעלים רבים במקום ולפיתוח מואץ של השכונה.

במאורעות 1936 כבר הגנו על עצמם אנשי נחלת-יצחק בתוך המושבה.